זוהי הפעם הראשונה מ2009 שהבלוג הזה פתוח לקריאה של כולם, וזהו פוסט סיכום שנכתב אחרי גיבוי מסיבי של תקופה באורך 13 שנים (כאשר שש ממנה היו שקטות).

את הפוסט הראשון בבלוג הזה כתבתי ב4 למאי, 2004. 

הייתי נערה מדוכאת עם הרבה יותר מידי זמן פנוי ומעט מידי סינון כדי להבין על מה רצוי לכתוב, ומה עדיף לשמור בינך לבין אהובייך.

עברתי מערכות יחסים סוערות, פרידות, מוות, לידה, מציאת זוגיות ונישואין, כשהבלוג הזה ואני, עם כל יחסי האהבה - שנאה, היינו צמודים יותר שנים מכל מערכת יחסים שאינה משפחתית שהיתה לי.

כתבתי על חרדה ומעט על פוליטיקה, ובעיקר הרבה על אהבה. 

ישראבלוג יכבה את האור כשיעברו כמעט 9 שנים מאז שאני יתומה מאם, ומעל לשמונה שנים שאני בעצמי אימא לפלא עולם שמיני. 

הבלוגוספירה היתה עבורי דלת שאין ולא היה לה שני. נעורים בעיירה קטנה מעבר לקו הירוק, אונס, פוסט טראומה ודיכאון היו פוטנציאל טוב לדברים רעים, אבל העובדה שסביבי היו עוד מלא שכאלה, מילאה אותי בהבנה שמותר לי להיות שונה מבני עירי, ובעיקר - שיש ערך בכתיבה ובתיעוד, דבר שעד היום אני מצטערת שאיני מצליחה להתמיד בו בצורה טובה יותר, אבל החיים וכל המחברות בעולם עוד לפני. 

הבדיחה על ישראבלוג היא שכל ילדי האימו האובדניים צמחו להיות אנשים מבוגרים עם משרות מכובדות ואג'נדות, ואכן כך. אבל הלב שלי תמיד יהיה עם בת ה-16 שהייתי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי כאן (ז"ל). היה בה משהו קסום ומסובב ראשים, היא היתה משוגעת ממני והרבה פחות אחראית. כתבה דברים שהיום לא הייתי מעזה. פתחה תיבות פנדורה כשכל מה שהגרסא המבוגרת שלה רוצה זה לזרוק אותן לים. ההתמודדות שלה עם הדברים היתה מרשימה, ולא בטוחה שהייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, אם בכלל.

אני קצת המומה מזה ששלוש עשרה וחצי שנים מגובים לי בדרייב, אחרי שקראתי את כולם וקיבלתי פרץ נוסטלגיה. אני קצת המומה מזה שלא הצלחתי לסגור את המקום הזה עד עכשיו, אבל אני מניחה שזה היה נוח (וגם קצת נעים) להיות בעלים של ההיסטוריה שלך, גם אם הרבה ממנה צורם לקריאה.

תודה שקראתן, שקראתם, שאהבתם, ששנאתם, שהתקיימתם. 

היו לי שלוש-עשרה וחצי שנים נוראיות ויפיפיות כאן.

זויה,

אאוט 3>