יש אנשים בעולם שלא יודעים לחיות
ויש כאלה שיודעים טוב מדי
ויש את אלה שפשוט יושבים כל היום בצד ומחכים שמשו יקרה, מעצמו. כי אולי החיים נעים מעצמם. איתך או בלעדיך.
או שאולי אלה שלא יודעים לחיות?
או שאלה כן זזים ומתעסקים ושוכחים מהרגשות שלהם, הם אלה שלא יודעים לחיות?
יותר מדי שאלות מטומטמות. יותר תשובות מתחכמות. אין לי כוח כבר.
אתם יודעים שרק עכשיו קלטתי עד כמה אני בהכחשה?
עברו שבועיים וחצי כדי שאני אקלוט שהבנאדם שאני הכי אוהב ביקום מת.
ואם האמא ה(אני מעדיפה לא לומר כלום) הייתה נותנת לי לראות אותו.. אולי עוד הייתי מדברת איתו עכשיו.
או מלווה אותו לטיפול. דואגת לו. חיה איתו.
זה אחד מהאנשים שאתה נשבע לעצמך שיום יבוא ותגור איתם באותו הבית. ויהיה מזה סטלה. ותדעו הכל אחד על השני. ואתם תסתדרו הכי טוב אחד עם השני.
כי שניכם היחידים שבאמת יודעים איך השני מתנהג. איך הוא בסביבה הטבעית שלו. ומתי טוב לו. ומתי רע לו. ומה יעזור לו ומה יהרוג אותו.
וזה מה שהוא היה. וזה רק גרם לי לדעת יותר כמה אני לא סומכת על אנשים שמסביבי.
כמה אני שקרנית וכמה אני מלאה בפוזה צעקנית רעשנית שמקללת כל היום וצוחקת על כל דבר.
אבל אני לא! אני פאקין לא!
אני אחד האנשים היותר שקטים שתכירו. ואני יודעת להחצין את עצמי בלי רעש. פשוט מלעמוד לידך.
ולדבר לעניין. ולצחוק ממלא שטויות. אבל גם להבין הכל. (למרות שכולם אומרים לי שאני כזו כבר עכשיו).
הרעש הזה שאני עושה. פשוט מאוד. נובע מהפחד שלא יראו אותי. שישכחו ממני. מה שקורה ברגעים אלו.
ומצד שני, אני לא יכולה שיהיו לידי יותר מדי זמן. כי אני בנאדם שאוהב חופש יותר מדי. ופוחד מאנושיות ואנשים בכללי.
כמו שאמרתי, לא סומכת כמעט על אף אחד.
חוץ ממנו.
ועכשיו גם אותו אין.
וזה מזה אנוכי מצידי לחשוב על כמה אני ואני ואני ואני... ואני הכי מסכנה בעולם.
בנאדם כרגע התאבד בגלל שלא יכל לסבול יותר את עצמו את המהות שלו והרגיש מחולל (ולא זה לא אימואי, היה לו איידס כתוצאה מאונס, נראה אתכם מתמודדים עם זה כשכולאים אתכם בבית ולא נותנים לכם לנשום ולא לראות את האנשים שאתם באמת אוהבים) ובאמת סבל, ואני, אני רק חושבת כמה רע לי.
אבל מי צריך רחמים? אף אחד. אפילו לא פושעים. הם רוצים רחמים. זה שונה.
אני רוצה שתהיה פה ושנשים לב אחד לשניה.
כי רק אנחנו באמת יודעים איך להתנהג אחד עם השני. בלי תלונות.
ואני חושבת שהחודש קיבלתי כמה עונשים מספקים. 2 תאונות. שאחת גרמה לכאבי ראש שאי אפשר לסבול\פציעה מוחית, איך שבא לכם. ואת ההעלמות שלך מהאדמה.
שזה דבר שאי אפשר להבין. גם כשאתה קולט שזהו. לא מחר ולא מחרתיים יהיה לך עם מי לדבר.
ואני יודעת שיש עם מי אז לא להציע. זה לא העניין. אין אותו.
אין אותו !@@#)*)&!!!!!
יש מצב שהוא אפילו לא התכוון למות. רק לברוח מהבית לראות אנשים. שכמובן לא נתנו לו לראות. אז הוא פרפר בגשם שעתיים עד שהוא מת.האופציה השניה היותר טובה לא התקיימה. שמישו ימצא אותו ויציל אותו.
והנה עוד הוכחה לזה שלברוח זה לא פתרון. אבל זה מה שקורה כשאתה לא יכול יותר.
לך תמצא את עצמך בעצמך...
מחר אני אראה את סבתא. אחרי ששנתיים לא התראינו. גם בגלל העומס שלי בלימודים. ולאבא שלי נוח לסוע אליה אחרי העבודה. ומן הסתם שאני לא איתו אז....
(ולא הוא עובד בהרצליה והיא גרה בראשון. מאחר ואנחנו גרים בחיפה לחזור לקחת אותי לא משתלם...)
וגם בגלל הכעס. על מה שהיא עשתה לאמא שלי. פאק. לכתוב את המילים האלה עושה לי לא טוב.
וכבר חפרתי יותר מדי על הנושא הזה.
איפה היא כשצריך. רחוק רחוק מאתיים קילומטר ממני.
בכל מקרה, היה לי כעס על כל סיפורי החמות מגיהינום. העניין הוא שזה באמת היה לא במקום. וכמובן שאמא החזירה לה. וגם עליה כעסתי.
אבל לכו תדעו מזה לנסות לסבול את זה כל 26 השנים שאתה נשוי למישו שלא התכוונת לפגוע בו. ובטח שלא בעצמך.
וכשזה הגיע ללהשתמש בנכדים\ילדים כנקמה, זה הכי הכעיס.
בפעם המאה שאני כנראה אגיד את זה:
מה ילד אשם שהוא נולד?! הוא בחר את זה?!
תנו לי לענות לכם:
לא! אז לגרום לו לסבול על עצם קיומו? שאתם בחרתם בזה?
מה, לרצוח אותו לא יכול היה להתקיים על המצפון שלכם, אז החלטתם להשאיר אותו חי ולהתעלל בו. העיקר שאתם נקיים מחטא.
ומי ידע יותר מכולם. ההוא שהלך.
בסופו של דבר הכל קשור אליו.
אז במקום לבכות אני אתגעגע ואשמח שהיה מה שהיה. וטוב שהיה.
והנה שיר שאם היית מספיק לשמוע אולי היה משאיר אותך בחיים.
Shut the gates and sunset
After that you can't get out
You can see the bigger picture
Find out what it’s all about
You're open to the skyline
You won't want to go back home
In a garden full of angels
You will never be alone
But oh the road is long
The stones that you are walking on
Have gone
With the moonlight to guide you
Feel the joy of being alive
The day that you stop running
Is the day that you arrive
And the night that you got locked in
Was the time to decide
Stop chasing shadows
Just enjoy the ride
If you close the door to your house
Don't let anybody in
It's a room that's full of nothing
All that underneath your skin
Face against the window
You can't watch it fade to grey
And you'll never catch the fickle wind
If you choose to stay
But oh the road is long
The stones that you are walking on
Have gone
With the moonlight to guide you
Feel the joy of being alive
The day that you stop running
Is the day that you arrive
And the night that you got locked in
Was the time to decide
Stop chasing shadows
Just enjoy the ride
Stop chasing shadows
Just enjoy the ride