זו שאלה שחוזרת כבר די הרבה... אז החלטתי לשים את הקלפים על השולחן ולהסביר אחת ולתמיד למה אני ... אני.

לאנשים נראה מוזר שאני כל כך מזדהה איתם. שאני נעצב בקלות מדברים שהם מספרים. שאני מגיב, מנסה לעזור. העולם שלנו עד כדי כך חרא, שדבר כזה נראה מוזר?

אתמול בטקס הצטיינות (שהיה יפה מאוד, דרך אגב, בייחוד עם נערת גומי מהכיתה של אחותי) נתנו לילד מהשכבה שלי (שאני ביחסים טובים איתו, אבל לא יודע אם מספיק קרובים בשביל לקרוא לו חבר.. ידיד אבל נראה לי שכן :) ) פרס ב"קטגוריה חדשה", פרס שגיא :) על עזרה בכל תחום שהוא. הוא באמת בנאדם טוב. :)

נחמד לחשוב שאולי אם הייתי יותר מעורב בשכבה שלי, אם הייתי מרגיש חופשי באמת, אולי גם אני הייתי מקבל את הפרס הזה. בלעע שוויצריות. זה לא למה אני מתנהג ככה. אבל בכל זאת, דבר כזה יש לו משמעות הרבה יותר מסתם לקבל פרס. זה הכרה במעשים של בנאדם, ובמקרה שלו, מגיע לו לקבל פרס. שמעתי את החבר'ה האחרים מהשכבה מהנהנים כשנתנו לו את תעודת ההוקרה. אז אני מסכים. מגיע לו

קצת סטיתי מהנושא... או שאולי לא?

נראה לאנשים מוזר שאחרי שאני קורא את מה שהם מרגישים (או במקרים יותר נדירים, שומע) פתאום אני גם נעצב... פתאום זה גרם לי לחשוב - לא כולם ככה? איך יש מישהו ששומע מישהו אחר סובל ולא מנסה לעזור? בלה... מתחיל להישמע סנוב. אז אני אפסיק.

בכל מקרה, אני ככה. אני שומע מישהו שמספר משהו עצוב, ישר המצברוח שלי נופל. ישר אני מנסה לעודד. לעזור. איכשהו. אני מסוגל להזדהות כמעט עם כל אחד. לא יודע אם זה בגלל שחוויתי קצת מהכול. יכול להיות שזה מוסיף לזה. אבל נחמד לחשוב שזה לא רק זה, שזה משהו בי, למרות שזה לא כל כך מתאים לי להתחיל לחשוב ככה, כי אני אממממ (עוד פעם סתירה עצמית) ממש צנוע.. :) מעצבן אותי, כי זה לסתור את עצמך להגיד את זה :)

אבל זה לא נגמר רק שם. אם מישהו ידבר איתי ויגיד לי שכואב לו הראש או משהו, פתאום גם לי יתחיל לכאוב... :)

זהו. זה חלק מהאישיות שלי, שמשום מה קשה לאנשים לקבל. זה לא דורש הכרה מלאה מצדי של הצד השני, אלא ישר אני צולל אל המים העמוקים של העצב, של ההזדהות. למרות שלהכיר את הצד השני יגביר את ההזדהות, אין ספק.

רועי