טוב... נראה לי שהגיע הזמן שאני אעשה משהו שלא עשיתי הרבה זמן...

להשתמש באמת במקום הזה במשהו לא רק למעין טבלת ייאוש כזו של "עבר עוד חודש", כמו מאז שהתגייסתי, כשהייתי רואה שאופס, עוד חודש עבר. צריך למלא בישרא עדכון לחודש הזה...

יש לי די הרבה חומר לחשוב עליו עכשיו, ואולי אם אני אכתוב אותו אז אני אצליח להגיע לאיזושהי מסקנה...

ואין לי ממש השראה ללכתוב את זה איכשהו בשיר... או כוח...

גם לא הייתי אף פעם בנאדם שכותב למגירה או משהו כזה, אז אני לא סתם אכתוב משהו ואשמור על המחשב באיזו פינה, או על דף נייר שאף אחד לא יראה... זה המקום שלי, גם אם לא ממש השתמשתי בו למשהו חוץ מלחלוק מה עובר עליי ברמה נמוכה מאוד...

וגם אף אחד לא ממש מסתכל כאן, ואם מישהו כן, אז הוא/היא לא מכירים אותי.

אף פעם לא הייתי חזק בקטע של בנות. לא יודע אם זה בגלל טראומת ילדות כלשהי או ... בעצם זה בטח התחיל משם... כי כשהייתי קטן ממש לא הייתי כמו עכשיו. זה כמו שיודעים משהו, ואז שוכחים אותו, וצריך לאט לאט לעבוד קשה בשביל להחזיר אותו.כמו שבץ, שצריך לעבוד על להחזיר אופן שימוש בגפיים.  כן, אפשר להגיד שאז הייתי תמים יותר ולא ידעתי כלום וגם לא היו לדברים משקל, הייתי סתם ילד קטן. אבל זה לא משנה את העובדה שהייתי אז יותר... חופשי, פתוח, מאשר עכשיו.

ועכשיו בשביל הדברים האלה אני צריך לירוק דם.

אין מה לעשות, משתנים כשגדלים, והרבה יותר קשה אחר כך.

או שסתם אני לא באמת מנסה.

אחלה השוואות יש לי... ציוריות משהו... P: בעע.

בכל מקרה, מאז שסיימתי יסודי, היו לי שתי ידידות, לאורך התיכון. אחת, חברה של חבר שלי, והשנייה חברה שלה. הן היו חלק מאחת ה"חבורות" שלי. נסיון עשיר ביותר.

את החברה היחידה שהייתה לי הכרתי ממש במקרה, דרך חבר אחר שלי... דיברנו בהתחלה דרך האינטרנט, אז אולי בגלל זה היה לי יותר קל בהתחלה לדבר איתה.

עכשיו כשאני חושב על זה, הייתה לי תקופה בין החטיבה לתיכון שדברים היו אחרת, הייתי חלק מקבוצה אחרת גדולה עם הרבה אנשים... אבל לא הצלחתי להיפתח כנראה... =/

הייתי עם חברה שלי שנתיים וחצי, ואז זה נגמר.

אחרי זה נוצר מצב, שהיו לי שלוש ידידות, חברה שלי לשעבר, חברה שלה ששמרתי על קשר איתה, וחברה של חבר שלישי שלי (שנפרדה ממנו בימים האחרונים).

אחלה מצב, לא?

התחלתי לנסות כן לדבר יותר עם בנות, דבר שהיה לי קשה. השתפרתי בזה במידה מסוימת. אם הייתי כבר בקבוצה כלשהי שהיו בה בנות, לא הייתה לי בעיה לדבר ולהשתתף ואנערף. לא יודע עד כמה רושם טוב הייתי משאיר, אבל לפחות לא הייתי שותק.

אבל לא יצרתי עוד ידידות. לא יודע, לא הצלחתי, לא ניסיתי, לא יודע למה...

לא מזמן (אגב כבר שנה וחצי אחרי שנפרדתי מהאקסית) כן יצרתי לעצמי ידידה חדשה. אפילו לקחתי שני מספרים מבנות, שבשבילי זה הרבה, אבל מאחת לא יצא כלום (סוננתי), ומהשנייה עוד יש לראות.

אבל הבעיה שלי היא שאני לא מסוגל להתחיל עם בנות. לעשות את אותו צעד, שמאפשר להתחיל שיחה, כשאני יודע שאני עושה את זה במטרה לעשות/להשיג משהו.

לא מסוגל.

מתבייש.

למה? אולי כי אני חושב שאני לא שווה מספיק, אולי סתם כי אני לא בטוח בעצמי. אבל אני תמיד רואה את עצמי כעומד לעשות משהו מטופש שבטוח לא יצליח, אז אני לא מצליח להביא את עצמי לעשות משהו.

מה הייתי מנסה לעשות בשביל כן להצליח? אני מנסה לעבוד על עצמי, להתעלם מהדיעה שלי על עצמי, לא לחשוב. לנסות סתם לזרום. אז בקבוצות, כשאני לא מצפה ולא מנסה כלום, אני זורם. לא שאני עושה משהו לאחר מכן, כי זה כבר מעבר... זה אני לא יכול...

למה אבל אני חושב על עצמי דברים לא טובים?

יכול להיות נורא אירוני, אם זה יהיה צניעות מוגזמת. אני לא מסוגל להכיר בצדדים הטובים שבי, כי זה יהיה סוג של שחצנות? מרוב פחד משחצנות אני לא מסוגל להכיר באמת?

אני מכיר באמת, אני יודע שאני .. תכל'ס... חכם. מוצלח. במידה מסוימת.

יש פעמים שאני מסתכל במראה ואומר, "וואלה, לא נורא".

אז מה אם אומרים לי לפעמים דברים אחרים (טובים יותר)... לא מאמין.

משהו דפוק בי אולי.

בכל מקרה, אני צריך איכשהו להעלות לעצמי את הבטחון העצמי, את זה אני יודע. אם אני אצליח לשכנע את עצמי בדברים הטובים שבי, אולי זה יעזור. ואולי אז אני גם אצליח להתחיל עם בנות במועדונים או בפאבים. או אולי אני פשוט לא צריך לתת לזה כל כך הרבה משקל... למרות ש*הרבה* יותר קל להגיד מאשר לעשות. כמו ששמעתי מישהו אומר, אתה אומר לעצמך "נו כבר, י'מפגר, עוד רגע היא תלך. מה אז? נו! זוז כבר!" לא כל כך עוזר...

אני צריך לעשות חושבים. אני צריך להגיע למסגרות שיהיה לי קל יותר להכיר אנשים...

מה אני צריך?

אני צריך להשתנות?

מה בי רע ומצדיק דברים כאלה?

אני בנאדם מתוסבך. מצד אחד יש לי כל כך הרבה, מצד שני אני מצליח כל כך מעט...

אולי כמה חודשים בארה"ב יצליחו לעשות לי סוויטץ' בראש. אולי לא. נראה מה יהיה כשאני אחזור...

בכל מקרה, אם היו לי עוד דברים שרציתי להגיד, שכחתי.

נראה לי שהיו עוד, אבל נסחפתי מדי עם דברים אחרים ואני כבר לא זוכר אותם...

וגם העדכון הזה לא ממש עזר לי לעשות סדר...

נו טוב.

מעניין אם מישהו באמת יקרא את כל זה.

מעניין אם מישהו עדיין קורא כאן בכלל P:

רועי

כמעט בכל בלוג עם רשימות, יש את הרשימה של ה"שונאת" (לפעמים שונא, אבל כמעט לא מוצא בלוגים ע"י מישהו)

ברשימה זו מפורטים כל הפרטים שבעל/ת הבלוג שונאים.

כשעשיתי את הרשימות לא עלתה לי אפילו לרגע המחשבה לעשות אולי רשימה כזו.

למה?

גם בשיחות עם אנשים, שאלו אותי כבר כמה פעמים אם יש משהו שאני שונא.

אוקי, הפסקה קצרה. עמדתי להגיד שלא הייתה לי תשובה, שאני לא שונא אף אחד ושום דבר. אבל כרגע הבנתי שאני כן שונא דברים - אני שונא מחבלים, אני שונא רוצחים, אני שונא אנשים שפשוט מנסים לפגוע, פיזית ונפשית, באנשים אחרים.

אבל זה משהו שאני מניח שאצל כולם ככה. אני לא חושב שיש מישהו שלא שונא את המחבלים (אני לא מדבר כרגע על המחבלים כנגדנו. זו בעיה פוליטית, למרות שאני לא אוהב אותם. אני מדבר על מחבלים כנגד אותו אדם. אם יהיו מחבלים שיבואו ויתפוצצו על הפלשתינאים, הם ישנאו את אותם מחבלים), או מישהו שלא שונא רוצחים, חוץ מאלה שמעסיקים אותם, והרוצחים עצמם. אני מניח שכל אדם נורמלי (טוב?) ישנא את הדברים האלה, את האנשים האלה.

אבל חוץ מזה, אין כל כך דברים שאני שונא. נראה לי לפחות. יכול להיות שאני טועה באמת. אבל אני לא מסוגל כל כך לשנוא, לגמרי, מישהו (אלא אם כן הוא באמת נוגד ערכים, כמו מחבלים/רוצחים/גזענים/בלה בלה... אל תתפסו אותי במילים שלי. אלא אם כן תטענו שזה נקרא לשנוא :) זה משהו אחר)... או משהו..

קשה יחסית גם לעצבן אותי. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי זה זלזול, בעיקר זלזול בשירים שכתבתי, ובמיוחד בשירים שכתבתי מבפנים... תוך כדי הרבה כאב... שהייתי צריך להתווכח עם עצמי עד שהסכמתי לפרסם אותם... אבל גם זלזול כנגד אנשים אחרים, אנשים שאכפת לי מהם, אנשים שאני אוהב...

דברים אחרים שאנשים אחרים שונאים, אותי פשוט מעציבים... כמו לריב עם חברים. אני לא שונא את זה. לא במובן של שנאה. אני פשוט מתעצב כשאני רואה חברים שלי רבים, או... (טפוטפוטפו שלא יקרה) כשאני רב עם חברים שלי...

אפשר להגיד שאני שונא כל דבר שמעציב אנשים, על כל צורותיו - כאב, עצב "רגיל", שכול... הכול נכנס לכאן. רוצה שכולם יהיו שמחים. קשה לי לקבל את האמת שאילולא כאב לא תהיה שמחה, אילולא העצב לא היינו יודעים אושר מהו... אבל אני יודע שזה נכון...

הפוסט הזה קצת נעשה מוזר... וכמו בכותרת, אני מקווה שאני לא הופך את עצמי למישהו מושלם... כי אני יודע שאני ממש רחוק מזה. דבר אחד אני מוכן להגיד - יש לי אופי יחסית טוב. (לא מסוגל להגיד באופן מוחלט. יותר מדי שוויצריות. ולא יעזור לכם להגיד שזה לא נכון. פשוט לא מסוגל להגיד על עצמי דברים טובים באופן חותך)

רועי

זו שאלה שחוזרת כבר די הרבה... אז החלטתי לשים את הקלפים על השולחן ולהסביר אחת ולתמיד למה אני ... אני.

לאנשים נראה מוזר שאני כל כך מזדהה איתם. שאני נעצב בקלות מדברים שהם מספרים. שאני מגיב, מנסה לעזור. העולם שלנו עד כדי כך חרא, שדבר כזה נראה מוזר?

אתמול בטקס הצטיינות (שהיה יפה מאוד, דרך אגב, בייחוד עם נערת גומי מהכיתה של אחותי) נתנו לילד מהשכבה שלי (שאני ביחסים טובים איתו, אבל לא יודע אם מספיק קרובים בשביל לקרוא לו חבר.. ידיד אבל נראה לי שכן :) ) פרס ב"קטגוריה חדשה", פרס שגיא :) על עזרה בכל תחום שהוא. הוא באמת בנאדם טוב. :)

נחמד לחשוב שאולי אם הייתי יותר מעורב בשכבה שלי, אם הייתי מרגיש חופשי באמת, אולי גם אני הייתי מקבל את הפרס הזה. בלעע שוויצריות. זה לא למה אני מתנהג ככה. אבל בכל זאת, דבר כזה יש לו משמעות הרבה יותר מסתם לקבל פרס. זה הכרה במעשים של בנאדם, ובמקרה שלו, מגיע לו לקבל פרס. שמעתי את החבר'ה האחרים מהשכבה מהנהנים כשנתנו לו את תעודת ההוקרה. אז אני מסכים. מגיע לו

קצת סטיתי מהנושא... או שאולי לא?

נראה לאנשים מוזר שאחרי שאני קורא את מה שהם מרגישים (או במקרים יותר נדירים, שומע) פתאום אני גם נעצב... פתאום זה גרם לי לחשוב - לא כולם ככה? איך יש מישהו ששומע מישהו אחר סובל ולא מנסה לעזור? בלה... מתחיל להישמע סנוב. אז אני אפסיק.

בכל מקרה, אני ככה. אני שומע מישהו שמספר משהו עצוב, ישר המצברוח שלי נופל. ישר אני מנסה לעודד. לעזור. איכשהו. אני מסוגל להזדהות כמעט עם כל אחד. לא יודע אם זה בגלל שחוויתי קצת מהכול. יכול להיות שזה מוסיף לזה. אבל נחמד לחשוב שזה לא רק זה, שזה משהו בי, למרות שזה לא כל כך מתאים לי להתחיל לחשוב ככה, כי אני אממממ (עוד פעם סתירה עצמית) ממש צנוע.. :) מעצבן אותי, כי זה לסתור את עצמך להגיד את זה :)

אבל זה לא נגמר רק שם. אם מישהו ידבר איתי ויגיד לי שכואב לו הראש או משהו, פתאום גם לי יתחיל לכאוב... :)

זהו. זה חלק מהאישיות שלי, שמשום מה קשה לאנשים לקבל. זה לא דורש הכרה מלאה מצדי של הצד השני, אלא ישר אני צולל אל המים העמוקים של העצב, של ההזדהות. למרות שלהכיר את הצד השני יגביר את ההזדהות, אין ספק.

רועי