היי כולם..
אני לא יודע מאיפה להתחיל..
אוקיי אז ככה,אתמול מכבי הושפלה בדרבי
וגם היום,יום למחרת היום הנורא הזה הרגשת ההשפלה לא עוזבת. כבר ראיתי הפסדים מימי, גם בדרבים, גם במשחקי אליפות, אך תצוגת נפל כמו אמש בחיי שאני לא זוכר.
בהתחלה מגיע שלב ההפנמה. אתה יושב במגרש ומנסה להבין איך אוכלים את מה שקורה לך מול העיניים. הפנים נשענות על הידיים, העור מכווץ. אתה מנסה לסגור את הפה הפעור. אתה בסוג של הלם. מי שהיה לוחם בצבא, יסכים שזה מזכיר את הפעם הראשונה שאתה נתקל.
אחרי כמה דקות, מגיעה ההתאוששות הראשונה והתגובה. יש מי שבוכה, יש כאלה שמקללים ומוחים. יש מי שמרגיש שדווקא עכשיו, להמשיך ולעודד זו התשובה נגד הכיבוש הקומוניסטי שמתחולל עשרות מטרים ממך.
אבל בסוף האדרנלין נגמר, ואתה שוקע בחזרה אל המציאות האפורה והאדומה, והעובדות מתחלחלות להן לאיטן. הפועל לקחו את הדרבי, והם לקחו אותו בגדול.
אתה קם בבוקר למחרת. והכל נראה רדוד ולא מעניין. אין ליגה, אין גביע, תאריך הנקמה עדיין לא באופק. אתה קורא עיתונים, צופה שוב ושוב בסרטונים בכל אתרי הספורט. פתאום, כל אוהדי הפועל שאי-פעם הכרת נזכרו בך והם שולחים הודעות, מקניטים, לא שוכחים מה עשית להם בדרבי הראשון. אתה מפחד להודות באמת, ואתה מבטיח להם שבפעם הבאה שמכבי מנצחת, הם פשוט מתים.
חוץ מאם לא אבי נימני שנילחם עד הסוף וקובי מוסא שהוריד אוהד הפועל בבעיטה מרהיבה לפנים,לא ראיתי אפילו לא שחקן אחד שנילחם ואכפת לו מהסמל ומהמכביזם.
דרבי תל-אביבי, הצהובים במשחק קטסטרופלי ובפיגור שלושה שערים, ואז מחליט לו אוהד אדום לרדת אל כר הדשא, הישר משער 5 ולרוץ לכיוון שער 11.
500 שוטרים ואנשי אבטחה נכחו במשחק, אך אף אחד מאלו לא טרח לנסות ולעצור את אותו אוהד, שהחזיק בידו רימון עשן אדום. באותה מידה היה יכול להיות מדובר ברימון הלם, או בגרוע מכך, אך הדבר לא ממש הטריד את מנוחתם של השוטרים המפוהקים.
הגיע לו האוהד עד למרחק בטוח משערים 10-11 והשליך רימון העשן האדום לכיוון האוהדים הצהובים. האם מישהו עצר אותו אז? עדיין לא. ראה האוהד כי טוב, וניסה לחזור בריצה לכיוון שער 5, כאשר רק אז נזכרו שוטרינו המהוללים להקיץ משנתם ולהתחיל בהליכה מהירה לכיוונו.
כולנו זוכרים את רימוני העשן הצהובים שנפתחו בתוככי שער 5, וניסיון ה''נקמה'' וניסיון הפגיעה בכבוד האוהדים נתקבל בשיוויון נפש אצל כולם.
אצל כולם, מלבד אחד. קובי מוסא.
מוסא עט על האוהד פורע החוק, בעט בו והשליכו אל הדשא. חד וחלק, בלי חכמות.
הדבר הטוב היחידי שאני אישית קיבלתי מהדרבי זה הכפפה של השוער המעולה קאלה!
טוב כניראה שמהפוסט הבא אני אמשיך לכתוב על החיים המשעממים שלי
אז עד אז
שלכם איצו@
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
