הלכתי בים, יחפה.
החול הרטוב התמוסס בין אצבעותיי.
התיישבתי על החול, ממש בין הגלים.
הסתכלתי על הצדפים השבורים המונחים על החול.
כל צדף סימל לי לרגע את המכשולים שעברתי.
אחד, אחרי השני.
עצמתי את עיניי ונגלה מולי הרגע ההוא, הכואב.
אותו צדף סדוק שהיה מונח קרוב אליי רעד מעט ברוח באותה השנייה.
הגלים כיסו את רגליי ואת הצדף ההוא.
הם היו לי כשמיכת הביטחון העצמי שעזבה אותי, בזמן ההוא.
ואז, כאילו מראה הצדף החצוי לא הספיק, נסחף לכיווני צדף נוסף.
צבעו היה כחול, כמעט כמו צבע השמיים מעליו.
הרמתי אותו ובחנתי את שלמותו. חיצונית, הוא נראה נקי ושלם.
אך אחרי מספר דקות הבחנתי בסדק המשתרע לאורכו.
ניסיתי להפריד בין שני החלקים ולפתע נבקע הצדף.
כמעט כמו ליבי, ברגע ההוא, שקיבלתי את ההודעה.
ישבתי שם מספר דקות, התרוממתי על רגליי והמשכתי ללכת.
הרי טיבו של האדם לא נמדד לפי מספר הכישלונות וההצלחות בחייו, אלא לפי מספר הפעמים שנכשל וקם על רגליו כל פעם מחדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
PaintBox