הפרפרים האלו נסחפו במקצת.
הם גורמים לעצבנות יתרה.
כבר לא נעים להסתובב איתם.
שמישהו ייקח אותם. הם כבר לא שווים הרבה.
זה כל כך קרוב.
הכל כבר מוכן.
השקית בצד עם הדברים שבעזרתם אשרוד.
הנפש רועדת כל זמן שאני חושבת או מדברת.
המצלמה והסוללות מחכות לי ליד הדלת. מחכות שאקליק על הכפתור ואתעד את הנוף, הטבע, האנשים.
התיק מתחיל להוציא מעצמו את האבק.
היא יושבת לה על הגדר, לא רוצה שזה יגיע.
הבועה מתנפצת לי ברגע.
אני מתגעגעת אליו.
קשה פתאום לנשום, לזוז, לסובב את הראש.
מה אם הוא היה פה?
אולי היה לי יותר קל?
אני לא רוצה אותו.
הוא יודע את זה.
בתקופה האחרונה נפער מקום ענק בלב.
אם הכסף לא היה חשוב לו כל כך, אולי זה היה שונה.
אם הוא היה יודע איך השתניתי, אולי זה היה שונה.
אם הוא היה יודע שגדלתי, אולי זה היה שונה.
הבכי חנוק בגרון.
והיא עדיין ממשיכה להעיק. לומר דברים לא במקום.
לשבת לה על הגדר ולהתעלם ממני.
חשוב לה לשמוע מה אני מרגישה, אבל לא באמת להקשיב לי.
הצעד ההוא, שישנה אותי, קרוב מתמיד.
אולי יהיה קצת קשה, אבל יש במי לאחוז כדי לא ליפול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
PaintBox