חלף שבוע מאז החל המבצע בעזה. תחילה היו כאלה שחשבו שזה עניין של יום-יומיים אבל ככל הנראה זה הרבה מעבר ליום יומיים

ואולי אפילו חודש חודשיים. זה מפחיד, פתאום באמצע השבוע נופלים גראדים בבאר שבע.

אני גרה במרכז, ליד ת"א ובאמת שבתחילת השבוע בכלל לא חששתי להפך צחקתי על עצם המחשבה שטילים יכולים

להגיע לבאר שבע אך הפלא ופלא הם הגיעו והרסו הרבה דברים על הדרך.

ועכשיו אנחנו מתחילים להתמגן. אתמול ישבנו וחשבנו בבית איפה צריך להסתתר אם תישמע אזעקה.

אבא טוען שהממ"ד לא המקום הכי מוגן בבית ושבכלל צריך לרדת למחסן. כן ברור בדקה היחידה שיש לי לנוס על חיי

אני אבחר לרדת למחסן יחד עם הקלסטרופוביות שלי.

אני רואה את כל החיילים שנמצאים על הגבול, מוכנים לתת את הכל, את הנשמה ואת החיים שלהם למען המדינה והאזרחים.

החיילים והאזרחים שנמצאים בטווח הרקטות גורמים לי להרגיש מוגנת ובטוחה בכך שלמרות הכל הממשלה והמדינה מוכנה להגן

עלינו, שיש לנו חיילים וצבא שיודעים להפיק לקחים ועושים הכל כדי לשמור עלינו.

הייתי רוצה כל כך להיות מגוייסת עכשיו. יש לי עוד חצי שנה פחות או יותר עד לגיוס.

אלה ששומרים עלינו, שמפנים את הפצועים ואת ההריסות הם קצת יותר גדולים ממני וגם להם יש בית, משפחה חיים אחרים ובכל זאת הם שם כי מעבר לכך שזו החובה שלהם הם יודעים שמישהו צריך להגן על המדינה שלנו.

הלוואי ואלוהים ימשיך לשמור על החיילים, על האזרחים ועל כולנו.

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת..."