תכף זה נגמר, אוטוטו הטירונות מסתיימת ואפשר כבר להריח את הסוף ואת שבירת הדיסטאנס עם המפקדים.

כרגע אני לא יודעת איפה אני עומדת.

אני לא יודעת אם אני ממשיכה הלאה במסלול, יש לי כל כך הרבה פטורים לכל כך הרבה דברים שאת חלקם כבר שכחתי.

אין לי מושג מה יהיה וכל החוסר ודאות הזה שנמשך כבר כמעט חודשיים משגע אותי וגורם לי לחוסר מנוחה.

כמעט בכל יום אני בוכה, התסכול האכזבה הייאוש הורגים אותי לאט לאט.

אני מרגישה שעוד רגע אני עומדת ליפול מבלי להצליח לקום בחזרה.

אבדו לי החיוך ושמחת החיים. שלא נדבר על המוטיבציה שלי שכרגע נמצאת במינוס עצבני.

בחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה, כל כך רציתי להצליח במקום הזה, להיות החיילת הכי טובה שאפשר להיות לוחמת חזקה.

כל האשליות שלי והחלומות שחלמתי כל הרצונות והשאיפות שהיו לי נעלמו, התפוגגו והתנפצו.

אף פעם לא הרגשתי כזו אכזבה מעצמי.

לפעמים אני חושבת שאולי לא נתתי את כל כולי, שהפחד על הברך שלי השתלט עלי יותר מדי.

אני מפחדת ממה שעתיד לבוא, מחוסר הודאות לגבי העתיד שלי.

נמאס לי לבכות כל כך הרבה, אני רוצה לחייך סתם בלי סיבה כמו פעם, אני רוצה שיהיה לי טוב.

הייתי רוצה שיהיה איתי מישהו שיחבק אותי חזק כשאני בוכה, שירגיע ויגיד שיהיה בסדר.

מישהו שיחזיק לי את היד וינגב את הדמעות.

מישהו שידע לבד מתי אני לא עצמי.

מישהו שיאהב אותי בזכות מי ומה שאני.

מישהו שיעודד אותי ויתן לי כוח כשאני נשברת.

עוד חודש וקצת יש לי יום הולדת 19, כמו שזה נראה זה יהיה יום הולדת נוסף לבד.

נמאס לי לשמוע שזה עניין של זמן ושאין לי מה לדאוג זה יגיע.

הלבד הזה הורג אותי.

"אני רוצה לשמור עלייך ועלי
היום עבר עלינו יום קשה מדי
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואת בוכה, ואת בוכה.

ספרי לי מה כבד עלייך
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחה את דמעותייך
ורק שלא תבכי עוד לעולם"