התקופה האחרונה שהתחילה בחיי מרגישה לי כמו סיוט מתמשך שאני בורחת ממנו רק בלילות.

אחרי שסיימתי את הטירונות ולא המשכתי במסלול הגעתי לתפקיד חסר משמעות ותועלת.

מחיילת שרגילה לקום מוקדם כל יום וללכת לישון מאוחר, להיות פעילה כל היום, להיות לוחמת נהפכתי ביום בהיר אחד

להיות חיילת שתפקידה לשמור על הטלפון בלשכה.

השינוי הזה של ה180 מעלות הכניס אותי לדיכאון יחסית עמוק.

כששואלים אותי מה אני עושה עכשיו ואיך הגעתי לזה אני מספרת שהייתי לוחמת ואיבדתי את זה.

'לא נורא' הם אומרים, 'העיקר הבריאות'.

איזה בריאות? בקצב הזה אני אאבד את השפיות שלי.

וגם עם הלב שלי אני לא יודעת מה נסגר.

יש את הידיד שלי מהטירונות שעזב גם הוא את הפלוגה ונשארנו בקשר אסאמאסי.

שבוע שעבר נפגשנו ואני לא יודעת אם זה נקרא דייט או סתם מפגש ידידותי.

אני יודעת שכאשר נפרדנו הוא חיבק אותי ארבע פעמים לפחות ונתן לי נשיקה חמה על הלחי.

כמעט גם הייתה נשיקה אמיתית.

את האמת, אני עדיין מתביישת ממנו אבל מסקרן אותי לדעת מה יכול לקרות.

כשאני מקבלת ממנו הודעה ישר מתפשט חיוך על פניי.

כיף לדעת שלמישהו בעולם הזה אכפת ממני.

אבל יכול להיות שאני מפרשת הכל לא נכון וסתם משלה את עצמי. אני כבר לא יודעת...