זהו, הסתיים פרק הטירונות בחיי.

הטירונות הקרבית שעשיתי (רובאי 03) נמשכה שלוש וחצי חודשים והייתה לא קלה במיוחד.

בהתחלה הייתי עם כל כך הרבה רצון ומוטיבציה, נתתי מעצמי את כל כולי ואפילו מעבר לזה.

אבל איפשהו בין לבין משהו השתבש, הברך חזרה לעשות בעיות והביאה לי פטורים רבים ומשונים

שגרמו לי לירידה חדה במוטיבציה, להרגשה של בזבוז וחוסר ודאות.

היו לי רגעי אושר ושמחה, כאלה שהחיוך והצחוק היו אמיתיים והגיעו מהלב.

אבל היו גם רגעי משבר ודיכאון לא מעטים, כאלה שהייתי יושבת על המדרגות ופשוט בוכה.

לפעמים הייתי רוצה להיות חזקה יותר, אחת כזו שלא נשברת בקלות.

אז סיימתי את הטירונות, בקושי אבל סיימתי שזה מה שחשוב.

קיבלתי את הכומתה הכסופה והנכספת ויצאתי לרגילה שתכף מסתיימת.

אני לא ממשיכה הלאה במסלול הזה ואין לי מושג לאן אני הולכת עכשיו, שוב חוסר ודאות מציק שכזה.

יש בי פחד כזה ליפול למקום שלא יהיה לי טוב בו.

בתקופה הזו, גם אם היא הייתה קצרה, אני מרגישה שהתבגרתי, שלמדתי דברים חדשים על עצמי.

אין ספק שגדלתי ולמדתי להסתדר לבד, רחוק מהבית ומההורים.

התחשלתי. עמדתי בפני הרבה דברים שפעם נראו לי הזויים ובלתי הגיוניים.

אז מהתקופה הזו אני לוקחת איתי את החברות והחברים, את הצחוק והשטויות שהיינו עושים ומנסה לחשוב כמה שיותר שיהיה טוב.

עוד חודש יש לי יום הולדת 19. אמאלה אין גדלתי אני כבר מתחילה לפחד.

אני לא רוצה לבלות שוב את היום הולדת לבד, בלי מישהו שיגיד לי איזה מזל שאני פה לצידו.

יש מישהו שהכרתי בטירונות, והתחיל סוג של קשר אבל כמה שנפתחתי ודיברתי איתו,

פחדתי להיפגש איתו והסתגרתי בתוך עצמי.

אני מתביישת, מאיפה לי לדעת מה צריך לעשות או להגיד?

כל כך התרגלתי להיות לבד שאין לי מושג מה זה להיות ביחד.

אני רוצה להכיר אותו, אני רוצה לדבר איתו אבל אני מפחדת להיפגע, מפחדת להתאכזב.

אני יודעת שאם אני לא אנסה אני בחיים לא אדע אבל קשה לי להשתחרר מהפחד או מהמחשבה שמישהו ירצה אותי בכלל.

"והאם בכלל אדע איך לאהוב אותו?

כי התרגלתי לעצמי לא רואה אחרת

כי התרגלתי כבר לחשוב שאין אף אחד קרוב..."

תכף זה נגמר, אוטוטו הטירונות מסתיימת ואפשר כבר להריח את הסוף ואת שבירת הדיסטאנס עם המפקדים.

כרגע אני לא יודעת איפה אני עומדת.

אני לא יודעת אם אני ממשיכה הלאה במסלול, יש לי כל כך הרבה פטורים לכל כך הרבה דברים שאת חלקם כבר שכחתי.

אין לי מושג מה יהיה וכל החוסר ודאות הזה שנמשך כבר כמעט חודשיים משגע אותי וגורם לי לחוסר מנוחה.

כמעט בכל יום אני בוכה, התסכול האכזבה הייאוש הורגים אותי לאט לאט.

אני מרגישה שעוד רגע אני עומדת ליפול מבלי להצליח לקום בחזרה.

אבדו לי החיוך ושמחת החיים. שלא נדבר על המוטיבציה שלי שכרגע נמצאת במינוס עצבני.

בחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה, כל כך רציתי להצליח במקום הזה, להיות החיילת הכי טובה שאפשר להיות לוחמת חזקה.

כל האשליות שלי והחלומות שחלמתי כל הרצונות והשאיפות שהיו לי נעלמו, התפוגגו והתנפצו.

אף פעם לא הרגשתי כזו אכזבה מעצמי.

לפעמים אני חושבת שאולי לא נתתי את כל כולי, שהפחד על הברך שלי השתלט עלי יותר מדי.

אני מפחדת ממה שעתיד לבוא, מחוסר הודאות לגבי העתיד שלי.

נמאס לי לבכות כל כך הרבה, אני רוצה לחייך סתם בלי סיבה כמו פעם, אני רוצה שיהיה לי טוב.

הייתי רוצה שיהיה איתי מישהו שיחבק אותי חזק כשאני בוכה, שירגיע ויגיד שיהיה בסדר.

מישהו שיחזיק לי את היד וינגב את הדמעות.

מישהו שידע לבד מתי אני לא עצמי.

מישהו שיאהב אותי בזכות מי ומה שאני.

מישהו שיעודד אותי ויתן לי כוח כשאני נשברת.

עוד חודש וקצת יש לי יום הולדת 19, כמו שזה נראה זה יהיה יום הולדת נוסף לבד.

נמאס לי לשמוע שזה עניין של זמן ושאין לי מה לדאוג זה יגיע.

הלבד הזה הורג אותי.

"אני רוצה לשמור עלייך ועלי
היום עבר עלינו יום קשה מדי
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואת בוכה, ואת בוכה.

ספרי לי מה כבד עלייך
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחה את דמעותייך
ורק שלא תבכי עוד לעולם"