פּוֹלַנְיָה זה כאן

כל אלו שהם חבריי בערוצי טכנולוגיה אחרים שמו ודאי לב שלאחרונה משפטי המחץ שלי נוטים לכיוון האופטימיות. אולי זו היומולדת (למרות שגם ימי הולדת לא תמיד הוציאו את דובוני איכפת לי מהארון הפנימי שלי), אולי זו אווירת החופש שהגיעה ואולי זה החברים החדשים. אני נוטה לחשוב שזו תכונת השלמות שאני חשה לאחרונה בחיי.

לא הכי קל לי, זה בלשון המעטה, אבל טוב לי. אני נהנית ללמוד לקראת מטרה שאני רואה לה את הסוף, ללמוד לקראת החיים האמיתיים. החברה הגרמניה, שכעת נמצאת בשלב הסטאז' מאיימת עליי להנות מהלימודים - כי החיים ההם מפחידים וקשים, ואני נהנית. בהחלט שנהנית.

מבחינת האנשים שמקיפים אותי... אני נמצאת בסוג של בעיה. הנטייה הטבעית שלי היא להאמין בטוב של האנשים ואז, לרב, להתאכזב. ולכן אני חוששת. כי ברובם אני מאוהבת (או לפחות הייתי מאוהבת) ואז אני מחכה למכה. אבל זו שוב הנטיה שלי לחשוש מהאמת האמיתית שודאי מסתתרת לה אי שם בחושך... לבד.

בעוד ממש מספר דקות מגיעה חברה מהבית. כזו שתחבק ותאהב ותהיה אמיתית ותהיה זו שבאמת אפשר לסמוך עליה. כבר הודעתי לה מראש, אני זקוקה לה כמשקפיים לאנשים שמסביב. שתביע דעה, שתהיה קצת רעה. שתוסיף לי את החלק השיפוטי החסר.

עד עכשיו כבר היו 2 שהבנתי שאין לי למה לסמוך עליהם, החשש שלי הוא שיש עוד 2 כאלו. ואלו 2 שאני ממש לא רוצה שזה יקרה איתם.

ולא, אני לא מדברת על גורמים רומנטיים, אני מדברת על מה שאני באמת צריכה פה, סביבה תומכת ואמיתית, שאפשר גם קצת להישען וגם הרבה להנות. זו לא בקשה מוגזמת, נכון?

אז עכשיו אני מעבירה את הדקות האחרונות לפני שהחברה מהבית תבוא, הכול כבר נקי ומוכן לקראתה, ואני תוהה מה מבין מעט הדברים שיש להראות לה אני אראה...

יום נפלא לכולם!

אז הפולניה אוכלת סרטים.

הם לא טעימים לה במיוחד...

מסתבר שהיא הייתה צריכה לנסוע עד להונגריה הקרה (קרה, קרה) בשביל מצוא בחור שיצילח לשגע אותה. והוא מצליח.

כי איך קוראים לבחור שמתנשק ואז ידיד, ואז שוכב ואז נראים מול כולם כמו זוג ואז כשהוא נפרד (בפרטיות, כמובן) מנשק על הלחי...

מה קורה לה אז? האם היא תבחר במר בחור, האם היא תברח ממר בחור, האם היא תדבר איתו (הגיסה אומרת לא ולא... ממש לא, ממש ולא) או האם היא תמשיך לאכול סרטים במיטה לבד, 6 שעות לפני תחילת השיעור הבא. שבוע לפני שבוע מבחנים מאיים.

היא בחרה באפשרות האחרונה.

מדוע?

כי מי שמכיר את שושנה, מבין את שושנה. שושנה פולניה טובה, שנהנית לסבול וברור שאם זה יהיה טוב (אופטימיות - כשזה יהיה טוב) היא תאבד עניין, כי למי מעניין כשטוב? הא?

חוצמזה הפולניה החליטה להמשיך מסורת לא לה, ולבחור מילים שבועיות (הן תהפוכנה לחודשיות, רב הסיכויים), שבוע שעבר - Initiate, זה נגמר בסקס.

השבוע, בזכות שוב טיפול פסיכולוגי שהפולניה סיפקה לעוד מישהו - שפיות. הפולניה שואפת לשפיות.

תודה לאחות על תחילת המסורת המבורכת.

בנימה אחרת - מטרת העל שלי (יש לי כזו) היא לשפר את העולם, זה עם המון מטרות ביניים, אחת מהן היא Random act of kidness, החל מהגעתי לפה - עשיתי שתיים. איזה יופי :).

אני אדווח על ההתפתחות, אבל אני ממליצה על כך בחום, זה בהחלט משפר את היום, ומי יודע אולי זה מוסיף עוד נקודה למאגר הקארמה של העולם.

תהיתי כבר הרבה זמן האם כדאי לשוב ולכתוב.

אז כעת אני מנסה לשוב. וקצת לכתוב.

בחודש האחרון יישמתי את אחת ההחלטות הקשות והחשובות (עד כה) בחיי. החלטתי ללכת להגשים חלום, ולטוס לחו"ל ללמוד רפואה.

לא עוד נסיונות עקרים בשביל להגשים את זה בארץ, מספיק עם הpre-med המתמשך.

יום שני אני מתחילה את השבוע השלישי בשנה הראשונה בדרך אל התואר. בת 24, יודעת שהתואר יגיע בתחילת גיל שלושים, אבל זה לא משנה. כי לפחות התחלתי משהו שממש משמח אותי לראות אותו מתממש ומקבל צורה, גוף וצבע.

הייתי בטוחה שהמרחק יהיה הרבה יותר קשה, אבל עם כל העומס הלימודי, ברגעים של השקט אני נהנית מהמנוחה וניתוק המחשבות כל כך, שאין לי זמן להתגעגע.

שבוע שעבר היה המשבר הראשון (והיחיד לבינתיים) כשביקשתי מאחותי לנשק את הבת שלה בשמי, ופתאום הבנתי כמה אני רוצה להיות זו שתנשק.

ועכשיו אני חוזרת ללימודי, כי האנטומיה לא תיכנס לראש לבד.

מקווה לחזור.