ממש כמו שאומרים... לחיות בבועה. שמתי את החיים שלי על פאוס למשך שנתיים וחצי או משהו כזה. מיוני 2009 ליתר דיוק. חודשיים לפני הגיוס.
התמסרתי כולי למסגרת תובענית ורצינית בה כולם דואגים להשאר חמורי סבר ופנים. מסרתי את גורלי למדינה ולאנשיה. וזהו. עבר.
עוד פרק בחיים שקולף באיטיות והתענות משהו מגבי. עכשיו חזרתי לחיים. חודש אחרי השחרור אתה פשוט נפלט לאי שם. כמו ליפול לחלל.
אתה פשוט משוחרר, מהכל, אין מסגרת, אין משהו שתופס אותך, לא מחויב לכלום, שט, מרחף, נח על זרי הדפנה יש שיגידו.
אתה שיכור מהריחות הממושכים של הבית והרחוב שלא נהגת לבלות בו כלכך הרבה זמן רצוף בשלוש שנים האחרונות, מסנוור מהעצים הירוקים שלא נהגת לראות כלכך הרבה כשטחנת שמירות במדבר הצחיח, למרות שאם התמזל מזלך ונפלת לטחון שמירות בצפון - אז אתה מסנוור מהכבישים ומהספסלים והמנורות רחוב והמציווילזציה שנגלית לפניך, ולפתע אתה מרגיש שייך לה. חלק ממנה. ההוא שהחיילים אומרים עליו "איזה כייף לו, מקנאים", ההוא שהחיילים קוראים לו "אות חיים". אתה פתאום מפסיק לסבול מבעיות קיבה, כי אתה אוכל כל יום את האוכל של אמא, ונגנב מזה שאתה רואה אותה כל יום. אתה מפסיק להתגעגע לאוכל של שישי כשאתה עושה קידוש בבסיס עם תירוש ורבע עוף שלא הוציאו לו את כל השיערות מהעור. אתה רב עם אחיך הקטן במקום עם המפקד הגדול, ושמח שסופסוף יש לך פור על זה שאתה רב איתו. ושהוא לא יכול לרתק אותך ל38. אתה יושב עם אבא שלך לראות טלויזיה, הוא רוצה חדשות ואתה מתפשר, כי אתה עדיין בראש הזה של הצבא, של מעניין אם קרה משהו שיגרום לנו עוצר יציאות, מעניין אם קרה משהו שיגרום להם להקפיץ אותי לבסיס.
ואז זה בא.
הכאפה!
אתה פתאום קולט שעבר חודש וחצי מאז שהשתחררת ושאתה לא עושה כלום עם עצמך. כולם אומרים לך שהזמן לא מחכה לאף אחד, שכמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה בימינו, שבחוץ מאד קשה להתנהל עצמאית, שהרבה מאבדים עצמם ולא יודעים מה לעשות עם החיים, שלא נדבר על קו העוני שהולך וצובר אנשים תחתיו, או על הפסיכומטרי שקיבינימאט לשלם עכשיו שמונת אלפים שקל על הקורס הזה ואז גם לא להצליח במבחן, ומה עם הטיול שאחרי צבא?
פתאום אתה קולט שאתה לא צריך לשוט, לרחף ולנוח על זרי הדפנה. אתה אמור לחתור במרץ, לטוס, ולהתקדם אל עבר מטרה כלשהי, שאתה אפילו לא יודע מהי.
לרדוף אחרי הזמן, להשיג אותו. שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע. ועברו כבר עוד חודשיים. ושוב המשכורת היא אלף חמש מאות שקל בחודש כי העבודה שמצאת בכלל לא מספקת אותך ואתה בכלל לא מתכוון להשתקע שם... אתה עובד שם רק עד שתמצא עבודה יותר רצינית. אבל אתה מחפש ולא מוצא!
ולא מבין, לא מבין איך כולם יודעים מה הם רוצים, איך כולם עושים כסף, איך הם סגורים על עצמם בכלל.
ואז אתה מתחיל לשקוע.
אתה בדיכאון, לא בא לך לצאת מהבית, ואתה מרגיש שאין לך למה להתאמץ בכלל. תראה איך הזמן עובר, אפשר להעביר את החיים ככה.
אתה לא רעב ללחם, יש לך קורת גג, אפשר להסתדר עם אלף חמש מאות בחודש. ובמילא הזמן טס, ומשחק בנו, ולא אכפת לו בכלל, הוא לא מתחשב.
ואתה מרגיש אבוד יותר מאי פעם. אפילו בצבא כשהיית בשמירה ב4 לפנות בוקר והיית בטוח שאתה שומע משהו מהשיח שמתחת לעמדה שלך לא הרגשת אבוד כל כך. חשבת על עכשיו. חשבת על היום בו תשתחרר ותצא סופסוף לכבוש את העולם, חשבת על כל העבודות שמחכות לך, לכסף, לחיי מותרות, לזה שסופסוף לא תהיה תלוי באף אחד. או יותר נכון, פינטזת על כל אלה.
עכשיו זה הזמן לעבוד קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
