הלוואי שמישהו יסביר לי פעם אחת ולתמיד מה זאת אהבה, אולי גם יבהיר לי איך מרגישים כשאוהבים.
הלוואי שהיו מלמדים את זה באוניברסיטאות ובמכללות, והלוואי שאם אי פעם זה אכן יהיה מקצוע אז זה לא יהיה מהמקצועות הנשגבים עילאיים האלה, שרק אנשים אינטלקטואלים עם תעודת בגרות מלאה, 90 פלוס במתמטיקה ומשקפיים יכולים להתקבל אליהם.
המקצוע הזה צריך להיות פתוח לכל. גם לכישלונר הגדול ביותר. כי אהבה תתקיף כל אחד בסופו של דבר.
יתר על כן, לדעתי בנוסף לאופציה של דוקטורט באהבה, צריך גם להעביר קורסים חינמיים. ללמד את כולם. להפיץ את התורה. להזהיר אותם.
אולי גם לחלק עלוני הסברה כאלה שיסיימו את חייהם בלהיות תלויים על איזה לוח מודעות בכל בית, או על המקרר.
ככה כולם ידעו איך להתגונן בשעת צרה ואיך להתנהג. והכי חשוב- כל אחד יידע תוך כמה זמן להריץ את הלב שלו למקלט, כדי שלא יפגע מהקסאם הענק והאכזרי ביותר שעומד לנחות עליו.
ככה אולי גם הייתי יודעת לעשות החלטות נבונות ולהכניס כל אדם שנמצא בתוך חיי לקטגוריה המתאימה לו.
ככה אולי הייתי יודעת לעשות החלטות.
בשבועות האחרונים כל יום זורק אותי למקום אחר. מצברוח עם לופים שלא יביישו רכבת הרים בסיקס פלאגס, ורצון תמידי לשינה שלא יבייש את ראש הממשלה של דובי הקוטב.
נדמה שהוטחתי בחזרה לרצפת שנת 2002, תחילת גיל ההתבגרות. או שהגיל הארור הזה סתם מתקיף אותי באיחור.
ואם לא, אז איזה עוד הסבר יש לעובדה שאני יושבת כאן ב3 לפנות בוקר, עם רגל אחת למעלה, אצבעות נמרצות על המקלדת, ראש אי שם בלהלהלנד, כמעט שקיות מתחת לעיניים, ספל תה מלא למחצה וג'ף באקלי ברקע?
This is our last goodbye"
I hate to feel the love between us die
"...But it's over
הוא שר לו.
ואני סתם מזמזמת.
כן, שומעים על הקול שלו שהחיים שלו הרבה יותר קלים.
אני רק רוצה לישון, ככה לא אצטרך לחשוב. רק רוצה לישון, בלי לחלום. להניח לגלגלי השיניים במוח שלי להתנוון מעט. לקום מחר ליום חדש נפלא, ולשקוע במתמטיקה אפילו שלא באמת אכפת לי מזה. ולהדחיק את הכל.
הכל.
לילה יעיל, עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
