הציפורן הארוכה עושה דרכה במורד רשימת השמות, תרה אחר שמה.
היא מוצאת אותו, מסיטה את מבטה לצד שמאל של הדף וקוראת את השם.
היא מתעקשת לבדוק שוב, ומעבירה את האצבע המטופחת מהשם שלה בקו ישר לצד ימין. השם הוא אותו שם.
'כמה מתאים' היא בטח חושבת לעצמה- 'מכל האנשים בבית-הספר המזו.ין דווקא הוא'.
אני מסכים, ייעודה של ליידי הוא לא לקרוא לבית הספר 'מזו.ין' אבל אני לא חושב שבכלל איכפת לה.
אני עומד מאחוריה בערמומיות, מחייך חיוך בתקווה שתפלוט איזו יציאה מרושעת עליי- רק בשביל ש... נו, בשביל שתרגיש מבוכה.
היא לא מאחרת למלא את מבוקשי- "לעזאזל" היא פולטת ומסתובבת במרמור, ראשה מושפל.
אולי היא לא שמה לב אליי? לא ייתכן-"היי" אני אומר לה, מחייך חיוך מעט מרושע.
אוקי, אני חייב להודות שאני נשמע קצת כמו איזו מלכת הכתה, ממין נקבה, כן. אבל אני לא עושה את זה בשביל להשפיל אותה, אני סתם חושב שהיא ממש הרבה יותר יפה כשהיא עם סומק על הלחיים.
והיא קצת כו.סית בדרכה המוזרה שלה, אני חייב להודות. יש לה גוף מעולה בכל אופן.
היא מביטה למעלה, ורואה את פרצופי נישא חמישה סנטימטר בדיוק מעלייה.
עינייה החומות, האגוזיות נפערות בחלקיק שנייה אחת, הסומק לא מאחר לבוא- כמה שהוא ורדרד ויפה,
אבל אני מרגיש מעט מרומה, ההבעה שלה לגמרי הורסת את החינניות- היא צריכה ללמוד להשתמש לעצמה בפרצוץ.
"אתה..." היא ממלמלת.
"ג'יימס ס-" אני משיב, אבל היא קוטעת אותי. נראה שכל החשש יורד ממנה באחת בשנייה שבה אני מתחיל טיפה להתנפח מעצמי.
"סנוב נפוח, כן- אני יודעת" היא אומרת ומסתובבת.
למעשה, שם המשפחה שלי הוא סאליבן- שלא תקבלו רושם מוטעה.
אני יודע את התוצאות כבר מאתמול, בערך כולם יודעים את התוצאות כבר מאתמול. אבל היא נסעה לאיזה כנס להצלת הטבע או משהו כזה. זה בכל אופן מה שאמרו לי במזכירות כששאלתי איפה לעזאזל נמצאת אמילי לאבלס. כן, לאבלס, למרבה האירוניה.
אני מתרחק משם לכיוון הלוקר שלי, להוציא מחברת לשיעור הבא- צרפתית.
אני פותח את הלוקר, דף מקופל נופל מתוך הבלגן, זה מזכיר לי בדחיפות שאני צריך לעשות איזה פינויי לוקר אבל ממש אין-לי-זי.ן לזה. במצב אחר הייתי משאיר את הנייר הקטן על הרצפה, שם מקומו- אבל פול השרת בדיוק מדדה לכיווני במבט זעוף, אז במהירות וחלקלקות שאין כדוגמתה הנייר נעלם מהרצפה אל תוך ידי, ופול המבולבל לא מבין איך קרה שלפתע נעלם הנייר עליו תכנן לפרוק את עולו הבוקר.
מתוך סקרנות אני פותח את הדף המקופל למופת- לא מתאים לי כל-כך. ושמח על ייצר הסקרנות שלי- לולא הוא לא הייתי קורא את אלו המילים לעולם-
'אני שונאת אותך על כל מה שעשית לי לפניי שגדלו לי הצי.צי' בשלב זה אני מבין ממי זה, אני עוצר ומגחך, נו- היא בכל זאת הייתה שטוחה עד סוף כתה ט'.
'ובכל זאת נדפקנו אחד עם השני' אני ממשיך לקרוא-
'אז אני מציעה שעד הנשף לא ניצור אחד עם השני קשר,
כי הריי ברור שכל קשר שיווצר יכלול ריב,
ובאמת שאני לא רוצה לריב עם הדייט שלי לנשף, אפילו שאני לא סובלת אותו...
ואפילו שברור שהוא לא סובל אותי, אמילי.'
השמועה אומרת שאמילי מסיימת כל מכתב, אפילו לאנשים שהיא בכלל לא מחבבת בארבע האותיות: xoxo.
מתוך הרגל, ככל הנראה. כנראה שאותי היא ממש שונאת, כי גם כשחיפשתי בכוח לא מצאתי אפילו נקודה שתסמל שאמילי עצרה את עצמה בתחילת האות x.
אני דוחף את הפתק הטיפשי לכיס הג'ינס שלי ונשען על הלוקר בשביל להרהר. טיפשי, אולי- אבל יש משהו בדברים שלה. והגישה הזאת חייבת להשתנות כי אני תכננתי דברים מסויימים ללילה של הנשף- לאבד למישהי את הבתולים, למשל.
מרחוק אני רואה את צ'רלס מתקרב אליי. צ'רלס הוא בעצם צ'רלי. רק בתעודת הזהות, בכל אופן.
"דיברת עם לאבלס?" הוא נשען על הלוקר שלצידי.
אני שולף את הפתק מהכיס ואומר- "אי אפשר בדיוק לקרוא לזה לדבר, מה עושים היום?" אני שואל.
צ'רלס לא עונה לי, הוא עסוק בלקרוא את הפתק. אני חושב שזה לוקח לו קצת יותר מידיי זמן, נראה כאילו הוא חוזר כבר שלוש פעמים על מספר השורות הזעום.
"שום סימן לxoxo" הוא אומר ומגחך- "שנאת מוות, הא?"
"שמע, אינ'לי ראש לחר.א שלה- מה עושים היום?" אני מנסה להעביר נושא. צ'רלס טיפש מכדיי להבין.
אולי הוא פשוט לא מכיר את התחושה שבנות שונאות אותו. אם הוא יורד עליהן זה בהפוכה-
זאת אומרת, קצת כמו מחמאה- ועם היופי שלו ממש לא אכפת להן שהוא הרגע אמר להן 'את כבר ממש לא מכוערת השנה- דברי איתי אחר-כך?'.
מה שנפנוף שיער בלונדיני יכול לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנונימית (שכותבת).
