סתם עוד פאנפיק.

פרק 20

נשארתי עומדת לכמה דקות לאחר מכן, בוהה בשער שרק לפני כמה רגעים הלהקה האהובה עליי, האנשים

ששינו לי את החיים לחלוטין עברו בו ולא מתכוונים לחזור.

לבסוף נאנחתי בייאוש, ניגבתי את הדמעות בפעם האחרונה ופניתי לצאת משדה התעופה.

תפסתי מונית ונסעתי בחזרה הביתה, לבד.

עליתי במדרגות הכניסה, המדרגות בשפעם הקודמת שעליתי בהן הייתה עם פראנקי - ולא תהיה יותר.

פתחתי את הדלת – הסלון היה ריק אבל בכל זאת כל כך מלא בנוכחותם של פראנקי והלהקה.

פה אבא שלי תפס אותנו מתנשקים, ושם הוא עזר לי במתמטיקה, ופה טיפלתי בו אחרי שהוא ומייקי הלכו מכות...

עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה ומקפיאה. הריח של פראנקי עוד היה דבוק לבגדיי.

בפעם השניה שפקחתי את עיניי הסלון היה כבר ריק לגמרי.

צלצול הסלולארי שלי הקפיץ אותי ממחשבותיי. הוצאתי אותו מכיסי והסתכלתי על הצג. זאת הייתה ספיר.

נאנחתי והצמדתי את הפלאפון לאוזני.

"כן." אמרתי בשקט.

"גבי! את משוגעת? מה עובר עלייך? כבר ימים שאת לא עונה לטלפונים, כבר ימים שאת לא באה לבית הספר, כבר ימים שאני לא שומעת ממך! את רוצה להטריף אותי?! ..." צעקותיה הצפויות של ספיר נשמעו משפופרת הפלאפון. הרחקתי אותו מעט מאוזניי עד שהיא נרגעה, ואז הצמדתי אותו שוב.

"כן... מצטערת. לא קרה לי כלום, אני בסדר." אמרתי בעייפות, בידיעה מלאה שהיא לא תאמין לי.

"כן, בטח. אני באה אלייך עוד רבע שעה ואת מספרת לי הכול, ברור לך?" קולה התקיף ציווה עליי.

"לא, ספיר... אין לי כוח לאנשים כרגע..." מלמלתי. לא היה לי הרבה כוח להתווכח.

"זה לא נתון לוויכוח." אמרה, וניתקה.

נאנחתי בפעם האלף, מחזירה את הפלאפון לכיסי ועולה במדרגות לעבר חדרי.

פתחתי את הדלת ובחדר חיכו לי עשרות הפוסטרים שכיסו את קירותיי במשך יותר משנה, אבל רק עכשיו הם הכאיבו לי.

הסתכלתי על כל אחד ואחד מהם, כל אחד בתקופות שונות של הלהקה.

להסתכל על פניהם המזייפות הבעה אפלה ומלכותית בתמונות פשוטות אחרי חודש שהם שהו בביתי פתאום כל כך מגוחך.

פניתי לקיר הקרוב אליי ביותר והתחלתי לגרד את הפוסטרים ממנו אחד אחרי השני.

בהתחלה עבודתי התבצעה באיטיות, אך ככל שהיא התמשכה והמבט החלול של פראנק רדף אותי מכל תמונה ותמונה, התחלתי לקרוע את הפוסטרים ללא רחמים מהקיר בטירוף חושים.

לא היה לי אכפת יותר מכלום, רק להעיף את נוכחותו של פראנק מחדרי, מביתי, מראשי.

פוסטר אחרי פוסטר, כמעט ונגמרו, ציפורניי כבר כאבו, ראשי הסתחרר מכל סיבוביי מקיר לקיר.

"גבי!"

ברגע אחד מהיר חזרתי למציאות.

הבטתי סביבי על כל הפוסטרים הקרועים שנחו על השטיח, בידי היה הפוסטר האחרון, הפוסטר האהוב עליי, וכל הקירות של חדרי היו לגמרי לבנים חוץ מכמה פוסטרים של להקות אחרות.

"מה לעזאזל את עושה?" זאת הייתה ספיר. היא עמדה בפתח הדלת והביטה בי, המומה.

"אני..." לא היה לי מה לומר. חשבתי במהירות על תירוץ. "צובעת את הקירות. צריך להוריד את כל הפוסטרים בשביל זה." אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש.

"כן, ולקרוע אותם כמו מטורפת ולבכות זה גם חלק מהצביעה?" ספיר שאלה בציניות.

"אני לא בוכה," אמרתי במהירות, אך בדיקה מהירה של פניי גילתה שאכן ירדו לי כמה דמעות, אך אלו היו דמעות תסכול, זעם.

יישרתי את הפוסטר שהיה בידי והנחתי אותו על המיטה. הוא היה הפוסטר היחיד שלא הספקתי להרוס.

לא היה לי מה לומר, התיישבתי על המיטה ושתקתי.

ספיר נאנחה בייאוש והתיישבה לידי.

"אולי תספרי לי מה עובר עלייך?" היא שאלה בדאגה.

"אני לא יכולה," מלמלתי, בוהה בחלל. לא ידעתי מה להגיד לה, היא לא ידעה כלום ממה שעבר עליי בחודש האחרון, וזה הרבה יותר ממה שעברתי כל חיי.

"למה?" היא שאלה בסבלנות.

"כי... ככה. זה יותר מידי." תירצתי ונשכבתי על גבי בייאוש. "הרבה יותר מידי."

ספיר נשכבה לצידי.

"יש לי זמן. חוץ מזה, ממתי יש לנו סודות אחת מהשנייה?" היא ציינה. והיא צדקה. מעולם לא הסתרתי דבר מספיר, חוץ מכמה דברים על אבא שלי. ובהחלט יעזור לי לפרוק.

אז התחלתי לספר את הכול מהתחלה.

על איך שפגשתי אותם לראשונה, מעולם לא תיארתי שדבר כזה יקרה לי, ואיך שאני ופראנקי התקרבנו, ואיך שאני התאהבתי בו , ועל שיעורי המתמטיקה,  ועל איך שפראנקי היה שיכור, ולמה לא הצלחתי להתרכז במבחן, ועל אח שלי, וברנדון, ועל אבא שלי, ועל הנשיקות, ועל הפנס בעין, ועל ג'מיה, ועל השרשרת, ועל מייקי וג'רארד, ועל הפרידה. מהרגע שפתחתי את פי הכול כאילו נשפך החוצה בנשימה אחת ולא הפסיק.

סיימתי לפרוק ולקחתי נשימה עמוקה. לשמוע את הדברים האלה בקול – נשמע כמו סיפור טלנובלה מגוחך מהטלוויזיה. חבל שזה לא היה כך.

ספיר בהתה בי בעיניים פעורות ולמשך כמה דקות לא אמרה דבר.

"ספיר?" שאלתי בהיסוס. לא ידעתי איך היא תגיב.

"חכי, אני מעכלת." היא אמרה, מצמצה כמה פעמים והתעשתה. "פאק, זה כמו חלום שמתגשם."

צחקתי במרירות.

"חלום שהתגשם? יותר כמו סיוט שמתגשם..." מלמלתי.

"לא! כמה מעריצות של פראנקי את מכירה שזוכות לפגוש אותו, ולהתאהב בו, ושהוא יתאהב בהן בחזרה, ושיהיה ביניהם רומן? אני בטוחה שלא הרבה."

היה בדבריה משהו, אך בכל זאת, אם ככה מרגיש חלום...

"בהתחלה זה הרגיש כמו חלום. כאילו אני בגן עדן. אבל זה עבר אחרי כמה ימים. מאז הכול הפך לסיוט, ונשאר ככה." אמרתי בשקט.

"תראי את הצד החיובי, מליון מעריצות היו רוצות להיות במקומך עכשיו. נישקת את פאקינג פראנק איירו, והרבה יותר מפעם אחת."

חייכתי קלושות. הערכתי את ניסיונה לעזור אבל ידעתי שהיא לא מבינה כל כך.

בכל זאת החלטתי להפסיק להיות שקועה בעולם של הדרמה ושל הדיכאון ולהתחיל לחזור לחיים הנורמליים שלי, עוד לפני שפגשתי את הלהקה וכל הסיפור הזה התחיל בכלל.

ספיר הסתכלה בשעונה.

"פאק, כמעט 5. יש לי פיתוח קול עוד רבע שעה... תסתדרי לבד?" היא שאלה והסתכלה עליי בדאגה.

"כן, בטח. נראה לי אני אכנס להתקלח ולישון. עבר עליי יום מעייף." אמרתי בחיוך קלוש.

ספיר חייכה אליי בחזרה וליוויתי אותה לדלת הכניסה. היא יצאה וסגרתי אחריה את הדלת, השתרר שקט.

הורדתי את החיוך מפניי.

לא יכולתי לסבול יותר את הריח של פראנקי עליי, להריח אותו בכל נשימה שלי ולהיזכר בו.

נכנסתי למקלחת, זורקת את כל בגדיי לכביסה למרות שהם היו נקיים.

המים היו קפואים, אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי להתנקות קצת, אולי זה יעזור לי להיכנס לחיים הנורמליים שלי בשנית.

יצאתי מהמקלחת, מגבת עוטפת את גופי ואת שיערי המטפטף.

התכוונתי ללכת לישון ולחזור לבית הספר, אך לצערי נוכחתי למצוא את אבא שלי יושב על מיטתי, מחכה לי.

רציתי לברוח משם, אבל עצרתי את עצמי.

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו, מהדקת את המגבת על גופי.

"אני רואה שהחלטת להיפטר מהלהקה הזאת לגמרי," הוא אמר והצביע על הקירות הלבנים ועל הפוסטרים הקרועים שהיו זרוקים על הרצפה. "יפה מאוד."

"אה... כן." זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי. הרגשתי לחוצה, רציתי שיסתלק מחדרי. לא אהבתי להרגיש את נוכחותו כאן. אתה בטח מרוצה עכשיו, בן זונה.

"אל תחשבי שלא ידעתי שהמשכת להתעסק עם פראנק הזה מאחורי הגב שלי. אבל ידעתי ששום דבר שאעשה יעצור אתכם – חוץ מדבר אחד ..." הוא אמר בשקט, בשטניות.

הבטתי בו לרגע בבלבול ולפתע הבנתי.

הוא זה שסילק אותם מכאן.

הוא זה שדיבר עם מנהל הלהקה שלהם ודרש להטיס אותם לתחנה הבאה שלהם במהירות האפשרית, ללא הופעה.

שנאתי אותו כל כך, רציתי להרוג אותו, לענות אותו, לגרום לו להרגיש את מה שהוא גורם לי להרגיש.

אבי רק צחקק ברוע.

"איך יכולת – "

הרגשתי כל כך הרבה זעם וכעס שכבר לא יכולתי לדבר.

"אל תסתכלי עליי ככה." הוא אמר ופניו התעוותו בכעס. " את ילדה קטנה וטיפשה שלא יודעת מה היא עושה. את עדיין צריכה שישגיחו עלייך. וזה מה שאני עושה."

לא הגבתי. ידעתי שכל תגובה שלי תגרור מכות. אתה האבא הכי גרוע אי פעם.

אבא שלי קם ממיטתי והתקרב אליי.

"פראנק הוא חתיכת סוטה שחושב שמותר לו הכול. הייתי צעד אחד מלהרוס לו את כל הקריירה. אתם לא צריכים להיות ביחד, ואל תזבלי לי את השכל על שטויות כמו אהבה." הוא צחק בלעג למשמע המילה ופנה לדלת.

עצרתי את עצמי בכוח. רציתי להתפרץ עליו. אני שונאת אותך.

רגע לפני שהוא יצא הוא סובב את ראשו לאחור והסתכל עליי.

"את עוד תודי לי על זה יום אחד, את תראי."הוא אמר בחיוך. תסתלק מכאן לפני שאני לא אשתלט על עצמי.

לבסוף הוא טרק את הדלת מאחוריו והשאיר אותי לבד בחדר.

התלבשתי לפיג'מה נוחה וארוכה והתחלתי לאסוף את הפוסטרים הקרועים מהשטיח ולזרוק אותם לפח.

כשסיימתי נשכבתי על מיטתי וחטפתי מצידי את הפוסטר היחיד שנשאר שלם.

הסתכלתי על התמונה של פראנק, היה לו שיער שחור מתארך, הם צילמו את התמונה הזאת ממש לפני שהם באו לפה.

העברתי כמה פעמים את אצבעותיי על פניו השטוחות, המקומטות. הרגשתי את הגעגועים מכרסמים בי והורגים אותי לאט לאט.

יותר מידי רגשות התערבבו בי, כעס, אהבה, שנאה, געגוע, עצב.

החלטתי שזה לא יכול להימשך כך יותר.

העברתי את עיניי לעבר הקיר הצמוד למיטתי והבטתי בפוסטר של פאניק אט דה דיסקו. ברנדון הביט בי ממנו.

מצמצתי כמה פעמים, חושבת קצת, וישר חטפתי את הפלאפון מהשידה שלידי.

חיפשתי את המספר בשיחות נכנסות, הוא עמד להימחק אך מצאתי אותו.

חייגתי Send  וחיכיתי כמה צלצולים.

"האאאלו." קולו של ברנדון בקע מהשפופרת. בלעתי את רוקי.

"ברנדון?" שאלתי במלמול.

"מי שואל?" הוא השיב בשאלה.

"אה... גבי. אחות של – "

"יאו! ג'ינג'ית!" קולו של ברנדון נשמע שמח יותר ברגע שידע מי אני. הרגשתי קצת יותר ביטחון במה שאני הולכת לעשות.

"אז... הזמנה שלך לדייט עדיין בתוקף?"