אימוץ יחידני

לכבוד הפסח המתקרב ובא (יחד עם האביב הנפלא J ) שוב אנחנו חוזרים לסיפור יציאת מצרים וכל הכרוך בכך. ושוב אנו חוזרים לסיפור המופלא על ראשיתו של משה. 

וכך מסופר בספר שמות פרק ב

 http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0202.htm

בן נולד לאישה ולאיש עברים, ובשל גזירת השמד על כל הבנים הנולדים לעברים ("כל הבן הילוד היאורה השליכוהו") אימו הסתירה אותו במשך 3 חודשים. וכשראתה שהיא אינה יכולה להסתיר אותו עוד (הוא בכה? עורר את תשומת לב השכנות? שמו לב שהיא בהריון ותהו איפה התינוק? היו שמועות?) היא החליטה להציל אותו: היא הניחה אותו בקפידה בתיבת גומא שעליה מרחה חימר וזפת כדי להבטיח שלא תישקע, שמה את התיבה בנהר ועמדה מרחוק לראות לאן היא שטה. גם אחותו מרים השגיחה על התינוק בתיבה. והנה בת פרעה ונערותיה הלכו לרחוץ בנילוס ופתאום ראתה את התינוק בתיבה, ומייד הבינה: "מילדי העברים זה". ופתאום הופיעה אחותו (שגם חזותה ולבושה העידו בוודאי על מוצאה) ואמרה לבת פרעה שהיא יכולה להביא מינקת לתינוק. קרוב לוודאי שבת פרעה הבינה מייד מי הנערה והאישה העבריות, ומדוע ליוכבד יש חלב להיניק.  בת פרעה הסכימה שיוכבד תניק את משה ואחר היא מסרה אותו לבת פרעה. זה לא כתוב, אבל ייתכן שהיא המשיכה להיות האומנת או המטפלת שלו. יש להדגיש שכל הפעולות של יוכבד ושל מרים מעידות שהן נועדו להציל את משה ממוות ואחר כדי להמשיך להיות קרובות אליו. מייד בהמשך התורה מספרת לנו שמשה הציל עברי מיד נוגש מצרי וגם הציל עברי מיד בריון עברי, ואחר ברח למדבר מחשש שפרעה יהרוג אותו. ייתכן שכבר ידע מה מוצאו. בסופו של דבר, משה חזר לעמו, שיחרר את עמו מעבדות והוציא את בני ישראל ממצרים.

לדעתי, כל הסיפור המדהים הזה אינו רלוונטי לסיפור אימוץ בן ימינו מהרבה סיבות:

א) כיום נשים מוסרות תינוקות לאימוץ מסיבות שונות (כלכליות, משפחתיות, חברתיות וכו'), שבאופן כללי ניתן לכנותן: לא יכולות לגדל את התינוקות.  הכוונתה של יוכבד לא היתה למסור את בנה לאימוץ ולוותר על אימהותה, אלא להציל את חייו ממוות בטוח. זה אינו סיפור של מסירה לאימוץ, אלא של הצלת חיים. מעשיה מזכירים לי את מעשיהן של אימהות בשואה שעשו כל מאמץ להציל את התינוקות ואת הילדותים – זרקו אותם מהרכבת, מסרו אותם למנזרים ולמשפחות בכפרים, וכל זה לא נועד כדי למסור אותם לאימוץ אלא כדי להצילם ממוות בטוח.

ב) מסירה לאימוץ ואימוץ הן פעולות משפטיות בלתי הפיכות.

(1) מסירה לאימוץ הוא תהליך משפטי בלתי הפיך: לאחר שנשים מוסרות תינוקות לאימוץ (הן בדרך מסודרת כלומר חותמות על צו ויתור והן לאחר שהן נעלמות – ועל כך אכתוב בפירוט ברשומה אחרת) לאחר זמן מסוים התינוקות הופכותים לברי ולבנות אימוץ. מרגע זה ואילך ניתק הקשר החוקי בין היולדות לבין התינוקות, ואין דרך חזרה. ואילו יוכבד לא התכוונה למסור את משה לאימוץ, אלא רצתה להציל את חייו שבאותו זמן היו בסכנה גדולה. הרי המצרים לא רצחו את הנערים ואת הגברים – הם הרי רצו שיהיו להם עבדים... וזה מזכיר לי גם את התקופה הנוראה ההיא שבדיוק מאותן סיבות התינוקות והילדותים נרצחו ואילו הגברים הבריאים נשלחו לעבודה...

(2) אימוץ הוא תהליך בלתי הפיך: הורים או אימהות שעוברים את כל התהליכים של אימוץ חוקי ולבסוף מקבלותים צו אימוץ חוקי, מרגע זה ואילך מדובר בהורים החוקיים לנצח. לעומת זאת, בת פרעה לא הפכה לאימו החוקית של משה, ואכן משנודע לו שהוא עברי הוא חזר למשפחתו ולעמו. וגם זה מזכיר לי את הילדותים והנערותים שבסיום השואה חזרו להוריהם או לפחות לעמם.

כל האמור לעיל מחזק את טענתי, שהסיפור של משה ובת פרעה הוא מאוד מיוחד ויוצא דופן, ואינו דומה לאימוצים החוקיים בימינו. ולכן, לדעתי, אין טעם להשוות ביניהם. ובייחוד זה נכון כשמבקשים להסביר לילדותים על אימוץ בכלל ועל האימוץ הפרטי שלהם\ן בפרט: לדעתי, אין טעם לקשר זאת לסיפור משה ובת פרעה בשל ההבדלים הגדולים. אז לדעתי כדאי מאוד לספר את הסיפור המרתק הזה, לשיר את השיר היפה על משה בתיבה וכו' (וממילא הגננות והמורות מספרות את הסיפור כל פסח) - אבל לא רצוי לקשר אותו לסיפור של אימוץ בן ימינו ולנסות להסביר אימוץ מודרני באמצעות מה שמסופר בספר שמות.