אימוץ יחידני

והנה הגיעה הפגישה המאוד מאוד מסקרנת: קאסי וננסי יושבות במסעדה וקאסי יכולה לשאול את ננסי שאלות ובעיקר: מדוע ננסי מסרה את קאסי לאימוץ ולא גידלה אותה. זוהי הזדמנות יוצאת דופן ואולי חד פעמית לראות מפגש שכזה שבו אישה שאומצה שואלת את האישה שמסרה אותה לאימוץ את השאלה הקרדינלית כל כך: למה מסרת אותי לאימוץ?

וזה מה שקרה במפגש במסעדה. קאסי וננסי ישבו ואכלו והרי השיחה המדהימה והמפתיעה ביותר שניהלו מילה במילה [ולפעמים אשלב את הערותיי בין סוגריים כאלו]:

ננסי: "אימא שלי לא הכירה אותי. אני לא זוכרת שראיתי אותה בילדותי".

קאסי: " מאיזה גיל היית בבית יתומים?"

ננסי: "הייתי בת שלושה חודשים כשהייתי בבית יתומים".

קאסי: "היית בבית היתומים מגיל שלושה חודשים עד גיל 14".

ננסי" "כן".

קאסי: "כשהכניסו אתכם לבית היתומים, היא ביקרה אתכם?"

ננסי: "היא לא ביקרה אותנו הרבה".

קאסי: "היא התחתנה שוב והקימה משפחה חדשה. ובכל זאת השאירה אתכם שם"?

ננסי: "כן. זה לא כל כך קל להוציא משם מישהו".

קאסי למצלמה: "אני המומה. אני תוהה: את לא כועסת שהיא עשתה את זה"?

[כל כך מפתיע!!!!! ממש שיר קאנטרי המשפחה הזאת! 3 דורות של נשים לא מגדלות את הילדותים שילדו. וננסי מספרת כל זאת בצורה כל כך שלוה, כאילו היא מדברת על מזג האויר. מצטרפת לתמיהה של קאסי].

קאסי: "שאלת איפה היא היתה כשאת היית בבית היתומים ולמה היא לא חזרה?"

[מעתה ואילך יש לי הרושם שקאסי – שבשיחה עם רונדה שתוארה לפני 2 רשומות אמרה שהיא חוששת מאוד לשאול את ננסי שאלות – במקום לשאול את ננסי בצורה ישירה, שואלת לגבי התנהגותה של אימא של ננסי... תרגום לשאלה הזו: איפה היית כשהייתי אצל הדודה ולמה לא חזרת?????].

ננסי לא משיבה. נועצת מין מבט לא ברור.

קאסי: "היא השאירה שבעה ילדים בבית היתומים, ואז החליטה להינשא מחדש וללדת עוד ילד, בשעה שכבר היו לה שבעה ילדים בבית יתומים".

[והעלילה מסתבכת!]

ננסי: "כן".

קאסי: "וזה לא הכעיס אותך?"

ננסי: "לא"

[לננסי יש שפת גוף מאוד קשוחה והיא משיבה תשובות קצרות מאוד, בלי לשמור על קשר עין עם קאסי. מעניין מאוד].

קאסי: "איך ייתכן שזה לא הכעיס אותך?"

[תרגום: זה מאוד הכעיס אותי כשאת עשית את זה לי!!!].

ננסי מניעה בראשה. לא משיבה. לא מסתכלת על קאסי.

קאסי למצלמה: "אני המומה! ככל שאני חושפת יותר מידע על משפחתי, כך הכל הולך ומחמיר. פלא שלא רציתי להתמודד עם האמת. אך מצד שני אני יודעת שאם לא אעשה זאת, אני אמשיך להיות תקועה".

קאסי: "היית בבית יתומים למען השם!!!"

ננסי: "אז מה? אז מה?"

[באמת אז מה... כזו הדחקה והכחשה של רגשות. ואולי זה גם: אז מה קאסי, אם מסרתי אותך לדודה? אז מה אם לא גידלתי אותך? אז מה???].

קאסי: "איך לא מפריע לך שהשאירו אותך בבית יתומים?"

ננסי: "זה מעולם לא הפריע לי. זה מעולם לא הפריע לי קאסי. אלו היו חיי, החיים היחידים שהכרתי. והיו לי אחים ואחיות".

[מה פשר החזרה על משפטים, כמו עם ה"אז מה?". חזרה כדי לחזק את דבריה שנראים ממש חלשים ובלתי מתקבלים על הדעת? ואולי יש כאן רמז לקאסי שגם היא צריכה לראות כך את הדברים?]

קאסי: "זה נשמע טרגי. כל פעם שאת מספרת לי אני שומעת עוד סיפור טרגי על המשפחה שלנו. האם זה לא נגמר אף פעם?".

ננסי: "לא. אלה החיים, קאסי. החיים אינם מושלמים".

קאסי: "אני לא רוצה לחיות בתוהו ובוהו".

ננסי: "את לא צריכה. את בוחרת את הבחירות שלך".

קאסי מרימה גבה ועושה פרצוף לא מסכים.

[כלומר, ננסי מנסה לזרוק את האשמה אל קאסי. ננסי לא עשתה דבר, קאסי סתם עצובה וזו הבחירה שלה...]

ננסי: "העובדה שהמשפחה שלך הרוסה לא אומרת שגם את צריכה להיות הרוסה. את יכולה לעשות את זה. רק צריכה לקבל החלטה ותוכלי לעשות את זה. אל תחיי חיים של אחרים, חיי את חייך".

[יופי, ננסי מודה שהמשפחה הרוסה. אבל זה כמובן לא באשמתה או באחריותה... היא לא תרמה דבר לכך... לטענתה קאסי צריכה לקבל החלטה ובחירה שלא להיות גם היא הרוסה... אגב, זה נכון כמובן, אבל לא בדרך ומהמניעים שננסי מתארת זאת].

קאסי למצלמה: "לדעתי, או שהיא השתחררה מהעבר או שהיא בהכחשה עצומה. אני לא יודעת איזה מהשניים נכון, אבל הלוואי שגם אני הייתי כך, שהייתי יכולה לדבר על הכל מבלי להתבייש".

[לדעתי, היא בהכחשה עצומה].

קאסי: "אם היית צריכה לעשות הכל מחדש".

ננסי: "הסיבה היחידה שלקחתי אותך לאלבמה [לדודה] היתה כי לא רציתי ש... לא יכולת לחיות ברחוב"

[מאוד מוזר. למה קאסי היתה אמורה לחיות ברחוב אם ננסי לא היתה מוסרת אותה לדודה שלה במדינה אחרת?].

קאסי: " ובכן, למה לא חזרת כאשר השתקמת?"

[סוף סוף קאסי! סוף סוף שאלה ישירה!]

ננסי לא משיבה. מניעה את ראשה.

ננסי: "קאסי, זה לא כאילו נטשתי אותך. ידעת איפה אני ומי אני".

[היא באמת מאמינה למה שהיא אומרת?]

קאסי: "זה לא שינה. הייתי כל כך מתוסכלת מכך שניסיתי לעבור את כל זה ולשכוח הכל, או להשאיר את העבר מאחור כשיש כל כך הרבה עבר".

ננסי: "לא משאירים את העבר מאחור. העבר שלך הוא מה שהופך אותך לאדם שאת היום".

קאסי מניעה בראשה לשלילה: "אבל אני מרגישה כמו קליפת אדם. אני לא מרגישה שלמה".

ננסי: "את לא.... אני לא יודעת למה"

[ננסי מכחישה את רגשותיה של קאסי, אומרת לה מה היא אמורה להרגיש...].

קאסי: "מה את רואה כשאת מביטה בי?"

ננסי מחייכת [ומתחמקת ממה שקאסי שאלה]: "כשאני מביטה בך עכשיו אני חושבת שאת רזה מדי".

קאסי: "את יודעת למה אני מתכוונת".

ננסי: "את עצובה. את לא צריכה להיות. אני לא חשבתי שאני מעציבה אותך".

[סוף סוף מוכנה להודות במשהו, להביט באמת בקאסי האומללה, אבל שוב אומרת לה מה היא אמורה להרגיש].

קאסי: "את לא מעציבה אותי".

ננסי מחבקת את כתפה של קאסי: "אני לא רוצה להעציב אותך. אני מנסה לשמח אותך".

קאסי [בוכה]: "זה פשוט עצוב. כל ה... כל החיים שלנו עצובים".

ננסי: "כן, אבל קאסי, יש אנשים רבים שרוצים לעזור לך. אני מקווה ומתפללת שתוכלי להתגבר על זה. אם לא, את תהרסי את כל חייך כך. זה לא מועיל".

קאסי: "אני יודעת".

ננסי: "את מלקה את עצמך. זה לא מועיל. אני אומרת לך את זה ניסיון אישי. אני הייתי שם, וזה לא מועיל. את חייבת להתגבר על זה.

קאסי למצלמה מסכמת את השיחה במסעדה בפנים עצובות, לאות, מאוכזבות: "חשבתי שאימי תבקר ואני אתרפא. ופתאום גיליתי דברים נוספים. עכשיו אני מבולבלת לגמרי".