4/2007
הילדות מברזיל
 
הילדות מברזיל" הוא סרט ישראלי, העוקב אחרי 4 נשים צעירות שאומצו בילדותן בברזיל, במסען לברזיל בחיפוש ובמציאת המולידים.
הסרט השתתף בפסטיבל דוקאביב לסרטים דוקומנטריים. סיכום של נושא הסרט באתר דוקאביב
http://docaviv.co.il/2007/film_h.asp?filmID=181
הסרט מוקרן כעת בסינימטק בת"א
http://www.cinema.co.il/magazin/magazin.asp?catid=1&magazinId=194
הסרט יוקרן בסינימטק ב-18.5.07, ולאחריו יהיה מפגש עם הבמאית ועם הגיבורות הראשיות
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=74&a=82365&c=8214&sc=0&ssc=0
כאן ניתן לצפות בקטעים מהסרט
http://vod.walla.co.il/?w=/3850/1080781
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3376585,00.html
בקטע מתוך הלינק הראשון ניתן לראות חלק מהמפגש בין איילת לאישה שילדה אותה:
האישה: "אם טעיתי אני מצטערת. אני מבקשת סליחה".
איילת: "כולם סיפרו לי, כל מי שדיברתי איתו... שאת השארת אותי".
תגובה: בכי, מישהי מחבקת אותה.
איילת: "אל תבכי".
מעניין אם לבסוף האישה שילדה אותה השיבה לשאלת השאלות, שא\נשים שאומצו מבקשותים לדעת: למה? למה השארת אותי? למה לא גידלת אותי? למה נמסרתי לאימוץ?
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
כתבה בהארץ על הסרט: סמבה ברגל שמאל
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834381&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0
אני רוצה להתייחס לכמה מהדברים הנאמרים בכתבה. תחילה אתייחס לדברים שאמרה איילת זמיר (ומה שאכתוב אינו מתייחס חלילה באופן אישי למשפחתה, אלא אלו הערות כלליות):
"זה נורא מרגיז אותי שאומרים לי 'אבל את ישראלית לגמרי, תראי את החום ואת האהבה שקיבלת פה', כאילו עשו לי טובה והוציאו אותי מפח הזבל של העולם. אנשים מצפים ממני להיות אסירת תודה ולא תמיד בא לי".
מאוד מסכימה איתה. אני לא יודעת מי האנשים שמצפים ממנה להיות אסירת תודה, אבל לדעתי הם מאווווד טועים. באותה המידה הורים צריכים להיות אסירי תודה על כך שהפכו להורים בזכות הבת או הבן. אימוץ הוא תהליך שיוצר משפחה, תהליך שבו נענים הצרכים העמוקים והמרכזיים של כל הצדדים: הילדה או הילד הופכים לבת או לבן (daughter, son) ואישה או זוג הופכים לאם או להורים.
"אני מרגישה חצי ישראלית וחצי ברזילאית. אני מאוד אוהבת את ישראל ואת ההורים שלי והמשפחה, אבל גם אוהבת את השפה הפורטוגלית, את המוסיקה והאוכל הברזילאיים ולא מרגישה צורך להצטדק". זכותו\ה של כל אדם להגדיר את זהותו\ה באופן עצמאי ובלתי תלוי באנשים אחרים, כולל ההורים. זהות היא עניין אישי, העדפות אישיות (כגון שפה, מוזיקה, אוכל וכו') הן מטבען אישיות. ממש אין שום צורך להצטדק על כך. זאת ועוד: א\נשים שנולדו במדינות שונות בחו"ל – זה חלק מהביוגרפיה ומהזהות שלהם\ן, ולדעתי צריך להתייחס לכך בכבוד. בדעתי לכתוב רשומה שתוקדש לדרך שבה לדעתי כדאי להתייחס לארץ המוצא.
"פחדתי שאולי הם יתחרטו ויחזירו אותי אם לא אהיה מספיק טובה, אז כל הזמן ניסיתי לרצות אותם. תמיד הייתי התלמידה הכי טובה, הלכתי למלא חוגים, כדי שיהיו מרוצים ממני. נורא קיוויתי שזאת התחנה האחרונה שלי".
מאוד מצער מה שהיא מספרת. לדעתי חשוב מאוד להבהיר שוב ושוב שהאהבה היא ללא תנאי, ושהילד\ה לא חייב\ת להיות כל הזמן "בסדר", תמיד לקבל ציונים גבוהים וכו'. מותר לילד\ה גם לעשות טעויות, לעשות שטויות, להתעקש, לא לעשות תמיד מה שההורים רוצים. חשוב להדגיש שוב ושוב ושוב שאין כל קשר בין ההתנהגות לבין האהבה והקבלה והמקום במשפחה.
"לפני שנה נתקפה זמיר בצורך עז לערוך מסע לברזיל. "פתאום הרגשתי חנוקה", היא אומרת. "לא היה יום ולא דקה שלא חשבתי למה אני לא עוזבת הכל ונוסעת. אמא שלי לא הבינה, אמרה 'מה את צריכה לדעת?' אבא שלי תמך יותר. אני יכולה להבין אותם. זה סוג של פחד, אולי ימצא חן בעיני שם ולא ארצה לחזור. ילד מאומץ מרגיש שהוא חוטא בכפיות טובה וחוסר הערכה על כל מה שעשו בשבילו, אם הוא מתחיל לחפש את הזהות שלו. הרבה אנשים אמרו לי: 'אבל יש לך פה הורים, בשביל מה את נוסעת?' .
מסכימה איתה. אם היא חשה צורך לנסוע לברזיל ולפגוש את האישה שילדה אותה זו זכותה המלאה, וזה לא אקט של כפיות טובה. מה גם, כפי שכתבתי, במשפחה לא עושים חשבונות ולא צריך להרגיש אסירות תודה (ובעברית הרבה מונחים אומרים הכל: אסירת תודה = אסירה של התודה...). והיא עושה זאת כדי לקבל תשובות, כדי להשלים את התמונה של עברה. היא עושה זאת עבורה, ולא נגד הוריה.
"זה מאוד מכאיב לי. אני מאוד זהירה וחוששת, לא רוצה לפגוע בהם, מספיק הם סבלו, אבל הם לא יודעים הרבה על התחושות הקשות שעלו בי והתמודדתי אתן לבד, כי נורא פחדתי לספר להם ולאכזב אותם. ראיתי את הקושי שהיה להם עם המוות של אייל ולא רציתי להוסיף עוד כאב ולכן העדפתי לא לשתף אותם. היום, אחרי שחזרתי, אמא שלי מבינה ושותפה הרבה יותר...
לבשתי מסכה והראיתי בחוץ את מה שאנשים רצו לראות, ובפנים הרגשתי שאני שומרת על סוד גדול".
ממש חבל. הנה הוכחה נוספת כמה שסודות מסוכנים לבריאות הנפש. מאוד חשוב שההורים ידגישו שניתן לדבר על הכל, לשאול הכל, וזאת כדי שהילדותים לא יהיו לבד עם הרגשות והמחשבות שלהם\ן.
ומעניין לצטט את דבריה של דניאלה דרורי, שאומצה בברזיל ע"י אימ"ב, ואימה נסעה איתה יחד לברזיל: "לא עניין אותי לחפש הורים", אומרת דניאלה. "יש לי משפחה בארץ, החיים שלי פה, ומה שהטריד אותי אלה הדברים שמטרידים כל ילד ישראלי. במשך שנים היה לי קשה לדבר על אימוץ. חשבתי שזה משהו לא טוב. רק בצבא עברתי שינוי ויצאתי מהבועה. אבל הנסיעה לברזיל פתחה משהו. פעם ראשונה שהתחלתי להתחבר לשם".
ולסיום אומר משהו בקיצור נמרץ על דרך הבימוי הצינית והמניפולטיבית של הבמאית. ראשית, אני שואלת את עצמי אם עדיין זה נחשב לסרט דוקומנטרי פרופר – הרי הבמאית לא תיעדה את המציאות, אלא ביימה ועיצבה חלק מהאירועים. ושנית, זו אינה הפעם הראשונה ולצערנו גם לא האחרונה, שהתקשורת מתייחסת לאימוץ ולא\נשים הקשורותים לאימוץ בצורה שכזו. כאילו שאימוץ הוא משהו צהוב, משהו שיוצר רייטינג, ולכן מותר לנצל א\נשים ברגעים הכי הכי רגישים ופגיעים בחייהם\ן. גם בתוכנית ה-TV "מתחילות מחדש" וגם בתוכניות TV שונות בארץ שעסקו בנושא בדרך זו או אחרת, ראיתי ניצול ציני כזה למטרות רייטינג.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
