ובאותו יום, כמה שעות לאחר המפגש עם רונדה, קאסי נפגשה עם הפסיכולוג ד"ר סטן כץ, שאף הוא תומך בנשים בבית נוסף לרונדה ולאיאנלה המאמנות האישיות.
ד"ר סטן: "את לא נראית שמחה".
קאסי: "אני לא מרגישה שמחה".
ד"ר סטן: "מה קרה?"
קאסי: "כל כך התאמצתי לפתח את התקווה הזאת בתוכי, ואני כבר לא מרגישה אותה".
ד"ר סטן: "את לא מרגישה תקווה בקשר למה?"
קאסי: "לחיי".
[!!!!!]
ד"ר סטן: "בפעם האחרונה שראיתי אותך היית נמרצת, מלאת תקוות. מה קרה בימים האחרונים שהקטין את כל התקוות שלך?"
כתשובה מראים קטע שבו ננסי מתלוננת על קאסי ומרכלת עליה ואומרת את המשפט הנורא: "חשבתי שיש לי זונה בבית".
קאסי: "ראיתי את אימי הביולוגית וראיתי שעשיתי לה אידיאליזציה, והיא לא היתה האדם שדמיינתי שהיא. ואז, לאחר שראיתי אותה והיא סיפרה לי דברים שבכלל לא ידעתי, דברים טרגיים. וכשאני צריכה לשמוע את כל זה, משהו בתוכי נשבר ואני שוב חוזר למצב ההוא. ואני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם זה".
ד"ר סטן: "אם כן את מסירה את מה שחשבת עליה, את האידיאליזציה. את מסירה ממנה את המסיכה. ומה את מגלה? ספרי לי איך היית מתארת אותה היום?"
קאסי: "היא לא מסוגלת מבחינה נפשית לתת לי את האהבה שרציתי".
ד"ר סטן: "אז זה מה שגילית. למה זה לוקח ממך משהו, קאסי? למה את חייבת להגדיר את זה כאובדן בשבילך, אובדן כל כך מאיים, עד שלא נשארה לך תקווה? בפעם הראשונה בחייך ראית אותה כמו שהיא, נכון?"
קאסי: "כי היא היתה האדם האחרון במשפחתי שעליי להרפות ממנו. אני חייבת להרפות מכולם, כי אף אחד לא בריא. ואז אני מתחילה להרגיש שאני משוגעת, אני זאת שמשוגעת. כל האחרים בסדר".
[ואולי כדאי לך להרפות גם מדסטין, שלא מעוניין בקשר איתך?]
ד"ר סטן: "את אומרת לי שאת בוטחת ברונדה. את בוטחת בי?"
קאסי: "כן".
ד"ר סטן: "טוב. אנחנו חושבים שאת משוגעת?"
קאסי: "לא".
ד"ר סטן: "חברותייך לבית חושבות שאת משוגעת?"
קאסי: "לא. אבל אולי סתם העמדתי פנים. כל כך הרבתי לשקר בעבר. איך אני יכולה לדעת שאני אומרת את האמת עכשיו?"
ד"ר סטן: "קאסי, מה שאת אומרת זה: האנשים באלה בחיי כל כך דפוקים, אני בטח בדיוק כמוהם".
קאסי: "כן".
ד"ר סטן: "אבל את לא. רבים מהילדים שגדלו בבתים ההרסניים ביותר, הלא מתפקדים, גדלים ומפתחים חיים מלאים. והסיבה לכך היא יכולת ההתאוששות. היא נובעת מהיכולת להיפרד מהפתולוגיה של הבית שלך ולומר: יודעים מה? אני לא אימי הביולוגית. אני אדם שונה ממנה לגמרי. אכפת לי מדברים שלא לא אכפת מהם. לעולם לא הייתי רוצה להיות מנותקת רגשית ממישהו שאני אוהבת. הייתי רוצה להיות שונה. את יכולה לומר זאת?"
קאסי: "כן".
ד"ר סטן: "את לא כמוה".
קאסי: "לא. אני מנסה להחזיר את עצמי למצב שהייתי בו כשהגעתי לכאן, לחשוב באופן חיובי. אבל ברגע שהיא התחילה לדבר על...".
ד"ר סטן: "מה היא אמרה?"
קאסי: "דברים נוראיים".
ד"ר סטן: "אני לא יודע על מה את מדברת, אז תסבירי לי".
קאסי: "היחא התחילה לדבר על איך שסבתי ילדה ילד בגיל 10. ועל ההתעללות שאני עברתי, שלא ידעתי עליה. זה היה יותר מדי".
ד"ר סטן: "המשמעות היא שהיתה לך ילדות מאוד קשה. כולנו ידענו את זה. את ידעת את זה. לא משנה כמה טראומטית ולקויה בתפקוד היא היתה, היא מאחורייך".
ד"ר סטן למצלמה: "קאסי נראית מכו אדם שונה היום. היא נראית הרוסה. היא נראית חסרת תקווה. היא נראית כמו שנראתה כשהגיעה לבית הזה: בעלת הערכה עצמית נמוכה ביותר".
ד"ר סטן: "בבקשה האמיני לי כשאני אומר שהיעוד שלך הוא לא העבר שלך. יש לך את הבחירות שלך לעשות בחיים. אני רוצה לדבר איתך על מה שתעשי כשתצאי מפה. מה את רוצה לעשות?"
הם מתחילים לשוחח על העתיד המקצועי של קאסי. נראה לי שד"ר סטן מבקש להסב את מבטה של קאסי גם לעתיד, לכך שהיא יכולה לבחור את המקצוע שלה ואת דרך חייה, כדי לסייע לה במשבר הנפשי שהיא נמצאת בו כעת בשל בעבר.
ד"ר סטן: "אני רוצה שתחשבי על מה שקרה עם אימך כעל דבר מצוין. בימים הקרובים תחשבי על מקצוע. על מה היית רוצה להיות. איך את מרגישה?"
קאסי: "יותר טוב".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
