אימוץ יחידני

אתמול צפיתי בתוכנית ויש לי רגשות ומחשבות אמביוולנטיים.

מצד אחד, זו היתה תוכנית מאוד מרגשת. אורי היא אישה נאה, נעימה, רהוטה, מעוררת הזדהות. היא הציגה את רגשותיה, את מה שמניע אותה. כל המסע המשותף איתה היה מאוד מרגש. גם לראות את גואטמלה, את האנשים שם וכל מה שקרה שם. המתח הגדול עד שהילדה הגיעה! אוף! והקטע המאוד מרגש שבו האומנת בכתה, והרגע קורע הלב שבו הילדה בכתה. וכל מה שנאמר ומה שלא נאמר ואפשר היה לראות בשפת הגוף ובפנים של אורי ושל הילדה. ומאוד ציער אותי הסיפורים של הילדות ושל הנערות במוסד ההוא בגואטמלה. פשוט נורא! וגם מיקי חיימוביץ' היתה מראיינת אמפטית, ורוב הזמן היא שאלה שאלות בצורה עדינה והיתה קשובה. גם נציגת העמותה הסבירה היטב שמשלמים עבור התהליכים הרבים שהיא מנתה, היא תיארה כמה מהקריטריונים לבדיקה האם אישה או זוג מתאימים לאימוץ, תיארה קצת את התהליכים ועוד.

ומצד שני, כל הסיטואציה נראתה לי סהרורית ובלתי מובנת לגמרי: אישה שנמצאת באחת מהתקופות הקשות והמרגשות והמאתגרות ביותר בחייה, התקופה הקשה של הציפייה לטלפון המיוחל, כל ההכנות, הנסיעה לחו"ל, המפגש הראשון עם בתה וכו' - עושה כל זאת כשאיתה נמצאת מראיינת (אמפטית ככל שתהיה, היא מראיינת, אישה זרה), צוות צלמים, אנשי קול, תאורנים, מאפרת ואנשי הפקה נוספים. וכלללל הכבודה הזו הולכת איתה לכל מקום, מצלמת את הבית שלה, את החדר של בתה, את אימא שלה, את אבא שלה, ובייחוד: את המפגש הראשון עם בתה!!! מפגש שלעולם אי אפשר לשחזר! זה חד פעמי! ואת זה עושים בלוויית מצלמות ואנשים זרים רבים ואחר כל עם ישראל יוכל לצפות!  פשוט לא מצליחה להבין את זה.

והנקודה השנייה והחשובה בהרבה: אמנם הפנים של התינוקת טושטשו, אבל נו באמת.... קודם כל, אנחנו יודעים שלתינוקת קוראים דניאל ולאימא שלה קוראים אורי. והיא נחשפת מאוד דרך אימא שלה! מה אפשר לדעת על אימא שלה? קוראים לה אורי, היא בת 32, היא גרה ביישוב בדרום הארץ שגם צולם ולא נראה כמו עיר צפופה במיוחד. וראינו את אימא ואת אבא של אורי, את הבית שלה ועוד. לכל הפחות כל האנשים הגרים באותו יישוב ידעו את הסיפור על דניאל הרבה זמן לפני שהיא תוכל לדעת את פרטיו ולעכל אותם! לשם מה כל העולם צריך לדעת את שמה הקודם? לשם מה כל העולם צריך לדעת את שם האומנת שלה, איך היא נראית, לשמוע פרטים מסוימים שהאומנת סיפרה? זה הסיפור של דניאל! התוכנית חשפה את דניאל כשהיא בת 10 חודשים, גיל שבו אי אפשר לשאול אם היא מוכנה לחשיפה, גיל שבו אי אפשר לקבל את רשותה לחשיפה. קשה לי להבין איך אימא עושה דבר כזה לבתה...

נקודה נוספת בקשה לתוכנית עצמה: תפסת מרובה לא תפסת... חבל מאוד שלא השכילו להתמקד בסיפור אחד. לא הבנתי את הצורך להביא עוד ועוד סיפורים: הסיפור של האישה האומללה שמסרה תינוק לאימוץ, הקול הרועד שבו היא תיארה את השנים הקשות, הקריאה את המכתבים לבנה, תיארה את תחושותיה ורגשותיה. הסיפור שלה על המפגש המרגש לאחר 25 שנים. ואחר פתאום הופיע הבחור עצמו וסיפר קצת. לדעתי אפשר היה להקדיש תוכנית שלמה לשניהם, ולאפשר לה לספר את הסיפור שלה מנקודת מבטה ולאפשר לו לספר את הסיפור שלו מנקודת מבטו. וסיפור נוסף: המוסד לילדות ולנערות במצוקה בגואטמלה, ילדות ונערות שנאנסו או ילדו בנסיבות קשות אחרות ואינן רוצות למסור את התינוקות לאימוץ. סיפור זה כשלעצמו ראוי ליותר מכמה דקות. לשם מה היה צריך לדחוס את כל הסיפורים הללו ביחד עם הסיפור על אורי ועל דניאל?

* * * * * * * * * * *