זולגות הדמעות מעצמן
"הגעתי הביתה ואמרתי לעצמי, אלוהים ישמור! מה עשיתי?", מספרת ד', שאימצה ילדה בת שנתיים, וחוותה "דיכאון אחרי אימוץ". לפי מחקר שנעשה באוניברסיטת בר אילן, ד' היא אחת מכל עשרים אמהות בישראל, שעברו חוויה דומה. סינדרום אמיתי או סערת רגשות חולפת? המומחים חלוקים
בכתבה מובאות כמה עדויות וגם דעות שונות של מומחים/יות בנושא. מתוך הכתבה:
"המושג "דיכאון שלאחר אימוץ" אינו מוכר רשמית מבחינה מדעית, אך בארצות הברית הוא נפוץ בשנים האחרונות בקרב נשים שאימצו ילדים, שחשו מצוקה והחלו להגדיר כך את מצבן. אפשר למצוא אותו בשפע באתרי מידע, פורומים ובלוגים העוסקים באימוץ. "התופעה נמצאת במצב שבו היה בעבר דיכאון שלאחר לידה", אומרת הפסיכיאטרית לילדים ולנוער מירי קרן, מנהלת היחידה לגיל הינקות במרכז הרפואי גהה. "אין עליה כמעט מידע מחקרי, בעצם היא עוד לא ממש מוגדרת, והמודעות לקיומה נמוכה".
באחד המחקרים הספורים שנעשו על התופעה התברר, כי הנשים המאמצות חווות סוג מסוים של דיכאון אחרי האימוץ... לפי המחקר, תופעת הדיכאון שכיחה אצל כ-5% מהמאמצות (לעומת כ-15% מהאמהות הביולוגיות), אך אף אחת מהן לא הגיעה לרמה של דיכאון פסיכוטי, כפי שעלול לקרות לאמהות ביולוגיות. בניגוד לאבות ביולוגיים, שלעתים דיווחו על קשיים ועל דיכאון, תופעת הדיכאון לא נמצאה כלל אצל אבות מאמצים".
אני מאוד הזדהיתי עם מה שכתוב כאן: "לפי המחקר של פרופ' לוי שיף, הורים מאמצים דיווחו על יותר תחושות חיוביות, אושר וסיפוק מההורות, בהשוואה להורים ביולוגיים. ככל שהזוגות המאמצים המתינו זמן רב יותר לאימוץ וחוו חסך רב יותר, כך הסיפוק מקבלת הילד היה גדול יותר. "כשהרצון העז להיות הורים מתממש אחרי תקופה ארוכה של תחושת חסך, השמחה והסיפוק אדירים", אומרת לוי שיף. "לא פעם הורים מאמצים לוקחים דברים בקלות רבה יותר. הם פחות מתלוננים על כך שצריך לקום בלילה... הכל פחות מובן מאליו".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
