אימוץ יחידני

השבוע קראתי את הידיעה  העצובה מכל הבחינות, העוסקת בילדה שאנג'לינה ג'ולי אימצה באתיופיה. אני רוצה להתייחס לנקודה אחת: העובדה שבכל אמצעי התקשורת בכל העולם פירסמו פרטים ביוגרפיים מאוד אישיים ומאוד טעונים, שקשורים לאירועים מאוד קשים ומצערים שהתרחשו לפני ואחרי שהילדה נולדה. 

וזהו עוד מקרה שבו הרבה מאוד אנשים (ובמקרה הזה ממש מיליונים) ידעו פרטים ביוגרפיים אישיים ביותר, הרבה לפני הילד\ה שאומץ\צה. אלא שבמקרה הזה אני מתארת לעצמי שאנג'לינה ג'ולי עצמה לא פירסמה את הפרטים, אלא אלו העיתונאים שרדפו אחרי הסקופ בלי להתחשב בילדה אחת קטנה. כזו חוסר התחשבות! בארה"ב אין חוק להגנת הפרטיות של קטינותים, ובייחוד קטינותים שאומצו? בארץ יש חוק כזה, ועוד אכתוב עליו. אבל העניין הוא שלפעמים ההורים עצמם, בתום לב, חושפים פרטים ביוגרפיים אישיים למדיה, ואני תמיד תמהה על כך.

מהשתתפות ארוכת שנים בפורומים שונים ובעיקר בפורומים לאימוץ ראיתי שוב ושוב שלעתים המונחים פרטיות וסודיות נתפסים כמונחים מקבילים או לפחות קרובים. כאילו ששמירה על פרטיות זהה או קרובה לשמירה על סודיות. במילים אחרות, כאילו ששמירה על הפרטיות כרוכה בהכרח בשמירה על סודות, בהסתרה, בהכחשה, ולעתים אפילו בשקרים.

ואילו לדעתי האישית, מן הראוי להבחין בין שני המונחים. שמירה על פרטיות משמעה שיש נושאים אישיים, אינטימיים, משפחתיים וכו', שעליהם אנחנו בוחרותים לשוחח עם הקרובותים לנו, ולא עם עוברים ושבים ברחוב וגם לא עם מכרים מזדמנים. לא מדובר בהכרח בסודות ובוודאי שלא מדובר בשקרים, אלא בעניינים אישיים, פרטיים. ולעתים לא מדובר בנושאים אישיים, אינטימיים וכו', אלא בנושאים יותר טריוויאליים, וגם עליהם אנחנו בוחרותים לא לשוחח עם הקופאית בסופר או המוכר בחנות.

מובן שגם בנושא זה אין דרך נכונה אחת בלבד, ולכל אדם הגבולות הייחודיים שלו\ה: יש מי שיותר פתוח\ה ויותר משתף\פת בעניינים הפרטיים, ויש שפחות. ויש גם הבדלים תרבותיים וחברתיים בנושא, יש חברות יותר פתוחות ויש יותר סגורות. מכל מקום, לכל אדם יש עניינים פרטיים, שאינם נושאי שיחה עם כל העולם.

לדעתי האישית, מן הראוי להבחין בין סודות ושקרים לבין שמירה על פרטיות הן באופן כללי והן כשמדובר באימוץ. לדעתי, מאוד מאוד לא רצוי לנסות להפוך את האימוץ לסוד שצריך להסתיר בכל מחיר, כולל שקרים. וזה מזכיר לי באסוציאציה את הסרט "סודות ושקרים" שהראה מה קורה למשפחה שהיחסים בתוכה מתאפיינים בסודות ובשקרים, שחלקם קשור גם לאימוץ.

מצד שני, זה לא אומר שחייבים לעשות הפגנת לפידים ברחבי העיר וללכת עם שלט שמצהיר שאימצנו, או להדביק פתקית על מצח הילדותים שעליה כתוב שאומצו :-) אמנם לא כדאי ולא צריך לנסות להסתיר את האימוץ, אבל זה לא אומר בהכרח שאין זכות לשמור על הפרטיות שלנו ושל הילדותים. למשל, ממש לא חייבים לשתף כל עובר ושב בכל פרטי האימוץ, בפרטים הביוגרפיים של הילד\ה וכו'.

בעקבות תוכנית ה  ששודרה אתמול שאלתי את עצמי את השאלה הזו שוב ושוב. בפרק של אתמול אפשר היה לראות סיטואציה טעונה ביותר (בלשון המעטה): הפגישה הראשונה של אורי עם בתה.

מצד אחד, אורי סיפרה שכבר 10 שנים היא רוצה להיות אם, ולבתה היא מחכה כבר 8 חודשים. ראינו איך היא יושבת וצופה בסרטי הוידיאו שקיבלה ואיך היא מחכה ומחכה לפגוש סוף סוף את בתה, לגעת בה, לחבק אותה, להריח אותה, לנשק אותה.  והנה הגיע הרגע הכי דרמטי והכי משנה חיים לשתיהן, לאימא ולבת ו....

מצד שני, הילדה לא היתה בבית ילדים אלא טופלה במשפחה אומנת במשך 10 חודשים. והנה לחדר נכנסות אישה ובידה בובה מקסימה (למרות הפנים המטושטשים אפשר היה לראות את הקסם שלה).  האישה מתיישבת, והתינוקת בחיקה. היא מחבקת את הילדה.

והאם? במקום לקבל סוף סוף את בתה, היא מחבקת את האומנת, מדברת אליה, מתייחסת אליה, מסתכלת על בתה שיושבת בחיקה של האומנת.  לי היה כבר קשה לחכות לרגע שבו האם תיקח את בתה בזרועותיה. אבל רגע, אי אפשר. יש כאן אישה עם רגשות. האומנת מחבקת את התינוקת ובוכה. בוכה. בוכה. כל כך קשה היה לראות את זה. ניכר שהיא אוהבת את הילדה מאוד. וניכר שלמרות שידעה מראש שהיא מטפלת בתינוקת הזאת לתקופה מסוימת ותמורת תשלום, היא התאהבה בה. ועכשיו הגיע הרגע המאושר עבור האם והרגע הלא כל כך מאושר עבור האומנת: שמחת הפגישה נפגשת עם עצב הפרידה... רגשות נפגשים ומתנגשים. האומנת בוכה, האם שכבר מייחלת להחזיק את בתה, צריכה להתאפק. היא נותנת טישו לאומנת, מנסה לנחם אותה. וכל הזמן בטח כבר רועדת מבפנים: נווווווווווו כבר! נו כבר! ואז האם שואלת את האומנת הרבה שאלות, ועדיין התינוקת יושבת בחיקה של האומנת. וכשהאם פונה סוף סוף לראשונה בחייה לבתה ואומרת לה: ג'סי, ג'סי! ומנסה להסתכל לה בעיניים בפעם הראשונה בחייהן, האומנת כל הזמן מתקנת ברקע: ג'סיקה, ג'סיקה.

ואז האומנת קמה, נותנת את התינוקת לאימה והולכת. בוכה. וגבר ניגש ומחבק אותה וככה הם הולכים לאט. ואחר כך, הבכי הנורא, קורע הלב של התינוקת. איפה האישה שגידלה אותה 10 חודשים? מה זה החדר הזה? מי אלו הנשים האלה וכל האנשים הרבים מאוד שממלאים את החדר (הצלמים, אנשי הסאונד והתאורה ועוד).

ומאתמול אני כל הזמן חושבת לעצמי: בית ילדים או משפחה אומנת? בית ילדים שבו יש מאות תינוקות עם מעט מטפלות שפשוט אין להן זמן וכוח בדיוק בתקופה שכל כך חשוב שלתינוקות תהיה דמות מטפלת קבועה ויווצר אטצ'מנט וכו' וכו'? או במשפחה אומנת, בבית, טיפול אישי, נשיקות וחיבוקים, ואז מה??? טראומה נוראה! פרידה מהאומנת שאותה אוהבים ולריחה ולקולה רגילים! ופתאום קלטתי שתינוקות שמטופלים ע"י אומנות יש להם/ו היסטוריה שכזו: האישה שילדה מסרה לאימוץ, והאומנת יום אחד נעלמת ולא חוזרת ומבחינת התינוקות - נוטשת. פשוט נורא! אז מה עדיף??? כל אופציה והצדדים הלא סימפטיים בלשון המעטה האחרים שלה....

ואסיים בנימה אופטימית: מאחלת לאורי ולבתה ולכל המשפחה המון בריאות וכיף ונחת ושמחה ואושר משפחתי וכל טוב!

לפי ההסברים ברשומה הקודמת, משום שגיור קטינותים שונה מגיור מבוגרותים –  לא ניתן לצפות שהקטינותים יביעו רצון לגיור, ילמדו חומר רב, ייבחנו, יבטיחו לעמוד בתנאים שונים כתנאי לגיור וכו' – הציפייה היא מההורים לספק בית יהודי לילדותים שגוירו. וב"בית יהודי" הכוונה לפי התנאים שתוארו ברשומה הקודמת (שמירת כשרות, שמירת שבת וכו'). כאמור, בפגישה הראשונה הרב מסביר להורים או לאם מהם התנאים של הגיור. ההורים אמורים להבטיח לקיים את התנאים במכתב שישלחו לרב. אחר שוב הם נשאלים בבית הדין הרבני אם הם מסכימים לקיים את התנאים.

במהלך השנים קראתי הודעות לא מעטות בשני הפורומים לאימוץ של הורים חילונים שהתלוננו על התנאים הללו. כמו כן, התפרסמה כתבה ביקורתית בנושא:

רוצים לגייר את הילד? תחזרו בתשובה

את דעתי בנידון ניתן לסכם במשפט זה: הרוצה את הרב – בא\ה אליו. ומי שלא רוצה – שלא י\תבוא

היהדות אינה דת מיסיונרית והרבנים אינם פונים להורים בבקשה לגייר את הילדותים. להיפך: ההורים הם אלו שרוצים  ובוחרים בגיור והם אלו שפונים לרב. חשוב להדגיש שלפי החוק אין חובה לגייר ילדותים שאומצו בחו"ל, והילדותים מקבלותיים אזרחות ישראלית בלי קשר לגיור או להיעדרו. והורים שמבקשים לגייר את ילדיהם\ן עושים זאת משום שהם בוחרים בכך. זאת ועוד: גם אין חובה לגייר את הילדותים דווקא גיור אורתודוכסי. יש כיום אפשרות לגייר גיור רפורמי.

לכבוד הפסח המתקרב ובא (יחד עם האביב הנפלא J ) שוב אנחנו חוזרים לסיפור יציאת מצרים וכל הכרוך בכך. ושוב אנו חוזרים לסיפור המופלא על ראשיתו של משה. 

וכך מסופר בספר שמות פרק ב

 http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0202.htm

בן נולד לאישה ולאיש עברים, ובשל גזירת השמד על כל הבנים הנולדים לעברים ("כל הבן הילוד היאורה השליכוהו") אימו הסתירה אותו במשך 3 חודשים. וכשראתה שהיא אינה יכולה להסתיר אותו עוד (הוא בכה? עורר את תשומת לב השכנות? שמו לב שהיא בהריון ותהו איפה התינוק? היו שמועות?) היא החליטה להציל אותו: היא הניחה אותו בקפידה בתיבת גומא שעליה מרחה חימר וזפת כדי להבטיח שלא תישקע, שמה את התיבה בנהר ועמדה מרחוק לראות לאן היא שטה. גם אחותו מרים השגיחה על התינוק בתיבה. והנה בת פרעה ונערותיה הלכו לרחוץ בנילוס ופתאום ראתה את התינוק בתיבה, ומייד הבינה: "מילדי העברים זה". ופתאום הופיעה אחותו (שגם חזותה ולבושה העידו בוודאי על מוצאה) ואמרה לבת פרעה שהיא יכולה להביא מינקת לתינוק. קרוב לוודאי שבת פרעה הבינה מייד מי הנערה והאישה העבריות, ומדוע ליוכבד יש חלב להיניק.  בת פרעה הסכימה שיוכבד תניק את משה ואחר היא מסרה אותו לבת פרעה. זה לא כתוב, אבל ייתכן שהיא המשיכה להיות האומנת או המטפלת שלו. יש להדגיש שכל הפעולות של יוכבד ושל מרים מעידות שהן נועדו להציל את משה ממוות ואחר כדי להמשיך להיות קרובות אליו. מייד בהמשך התורה מספרת לנו שמשה הציל עברי מיד נוגש מצרי וגם הציל עברי מיד בריון עברי, ואחר ברח למדבר מחשש שפרעה יהרוג אותו. ייתכן שכבר ידע מה מוצאו. בסופו של דבר, משה חזר לעמו, שיחרר את עמו מעבדות והוציא את בני ישראל ממצרים.

לדעתי, כל הסיפור המדהים הזה אינו רלוונטי לסיפור אימוץ בן ימינו מהרבה סיבות:

א) כיום נשים מוסרות תינוקות לאימוץ מסיבות שונות (כלכליות, משפחתיות, חברתיות וכו'), שבאופן כללי ניתן לכנותן: לא יכולות לגדל את התינוקות.  הכוונתה של יוכבד לא היתה למסור את בנה לאימוץ ולוותר על אימהותה, אלא להציל את חייו ממוות בטוח. זה אינו סיפור של מסירה לאימוץ, אלא של הצלת חיים. מעשיה מזכירים לי את מעשיהן של אימהות בשואה שעשו כל מאמץ להציל את התינוקות ואת הילדותים – זרקו אותם מהרכבת, מסרו אותם למנזרים ולמשפחות בכפרים, וכל זה לא נועד כדי למסור אותם לאימוץ אלא כדי להצילם ממוות בטוח.

ב) מסירה לאימוץ ואימוץ הן פעולות משפטיות בלתי הפיכות.

(1) מסירה לאימוץ הוא תהליך משפטי בלתי הפיך: לאחר שנשים מוסרות תינוקות לאימוץ (הן בדרך מסודרת כלומר חותמות על צו ויתור והן לאחר שהן נעלמות – ועל כך אכתוב בפירוט ברשומה אחרת) לאחר זמן מסוים התינוקות הופכותים לברי ולבנות אימוץ. מרגע זה ואילך ניתק הקשר החוקי בין היולדות לבין התינוקות, ואין דרך חזרה. ואילו יוכבד לא התכוונה למסור את משה לאימוץ, אלא רצתה להציל את חייו שבאותו זמן היו בסכנה גדולה. הרי המצרים לא רצחו את הנערים ואת הגברים – הם הרי רצו שיהיו להם עבדים... וזה מזכיר לי גם את התקופה הנוראה ההיא שבדיוק מאותן סיבות התינוקות והילדותים נרצחו ואילו הגברים הבריאים נשלחו לעבודה...

(2) אימוץ הוא תהליך בלתי הפיך: הורים או אימהות שעוברים את כל התהליכים של אימוץ חוקי ולבסוף מקבלותים צו אימוץ חוקי, מרגע זה ואילך מדובר בהורים החוקיים לנצח. לעומת זאת, בת פרעה לא הפכה לאימו החוקית של משה, ואכן משנודע לו שהוא עברי הוא חזר למשפחתו ולעמו. וגם זה מזכיר לי את הילדותים והנערותים שבסיום השואה חזרו להוריהם או לפחות לעמם.

כל האמור לעיל מחזק את טענתי, שהסיפור של משה ובת פרעה הוא מאוד מיוחד ויוצא דופן, ואינו דומה לאימוצים החוקיים בימינו. ולכן, לדעתי, אין טעם להשוות ביניהם. ובייחוד זה נכון כשמבקשים להסביר לילדותים על אימוץ בכלל ועל האימוץ הפרטי שלהם\ן בפרט: לדעתי, אין טעם לקשר זאת לסיפור משה ובת פרעה בשל ההבדלים הגדולים. אז לדעתי כדאי מאוד לספר את הסיפור המרתק הזה, לשיר את השיר היפה על משה בתיבה וכו' (וממילא הגננות והמורות מספרות את הסיפור כל פסח) - אבל לא רצוי לקשר אותו לסיפור של אימוץ בן ימינו ולנסות להסביר אימוץ מודרני באמצעות מה שמסופר בספר שמות.