עוד שבועיים וחצי הוא טס לקנדה לשנה.יש לי את המבחן הזה על הראש, והיא לא מרשה לי לצאת עם חברים כי אני לא עושה שיעורים. אבל במילא מהדיכאון אני לא אצליח לפתור שום שיעורים.
עוד שבועיים וחצי הטיסה.
שבועיים וחצי.
אני עומדת לידה, בוכה, עם 2 חתכים ביד וחתך אחד בבטן, והיא לא שמה לב
היא פשוט מדברת ומדברת על כמה שאני לא בסדר שאני לא עושה את השיעורים.
היא לא מבינה שאני לא יכולה לעשות כלום. המוח שלי כבוי.
יושבת בחדר, מסניפה דבק, חותכת את הגוף, בוכה, מקללת, מרביצה לעצמי, לרהיטים. והיא אומרת לי ללכת לישון.
אבל זה לא יעזור.
תנסי
מה זה יעזור
אם תלכי לישון יהיו לך אנרגיות
אנרגיות למה
לפתור עוד תרגילים! מחר תפתרי עוד ויהיה לך כוח.
שבועיים וחצי.
אולי אפילו שלושה.
הדיכאונות מתחילים כבר עכשיו.
והגעגועים.
כל פעם כשהוא חוזר הביתה, או כשאני צריכה, עוד חלק בי מת. מתמוסס.
שונאת מטאפורות.
שבועיים וחצי.