הייתי אתמול במסיבת פרידה של איוש
והיה לי כ"כ עצוב ..לא הצלחתי ממש לבכות..כי זה די מביך מול איזה 4-5 בנות שאת בקושי מכירה
אבל הייתי מאוד קרובה לזה
שהיא הקריאה את הברכות..היה לי ממש עצוב =(
אני כל הזמן מזכירה לעצמי שיש עוד כל חודש אוגוסט
ושהיא תהיה בירושלים..וזה באמת לא כמו שהיא עוברת לעבור לסין או משהו
אבל עדיין..יצא לי לראות אותה ממש ממש מעט
ואני הולכת כ"כ להתגעגע!!!!
איך זה שתמיד החברות הכי טובות שלי עוזבות?
בכיתה ז' טומאס ועכשיו איוש
די..אוף, עכשיו אני בוכה שוב
לא רוצה לבכות ולא מצליחה להפסיק ='(
איך הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם שאחד האנשים הכי קרובים אליכם עוזב ותראו אותו רק פעם באיזה חצי שנה ?
ואני לא מתכוונת מישהו שיוצא לכם לדבר איתו לפעמים..אני מתכוונת למישהו שהוא כמו אח בשבילכם, שאתם כבר רגילים לראות כל הזמן , ולהתייעץ כל הזמן , מישהו ממש חשוב לכם
פתאום נקרע ככה מהחיים שלכם..
טוב..אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מרגישה ממש רע
הכנתי לה מתנה ..מן ספר זיכרונות כזה..
עבדתי על זה שעות על גבי שעות..
בהתחלה זה היה סתם קלסר ישן..ובסוף זה יצא משהו די יפה , קצת קיצ'י , אבל יפה
אמא שלי הכריחה אותי לצלם את זה..אז צילמתי בפלא' ואני יעביר את זה למחשב ויפרסם פה כדי שתראו
ועשיתי לה גם דפי מכתבים של דיסני.. ממש ציירתי את הדמויות וזה .. זה לקח לי איזה 6 שעות..
אבל לא איכפת לי , עשיתי את זה באמת מכל הלב
נראה לי שהיא אהבה את זה =)
אה!, והברכה..יצאה ארוכה.. אבל שילבתי בה גם קצת הומור.. חרוזים ובדיחות אישיות..כאלה דברים
יכולתי לכתוב לה ברכה עצובה..ואני גם כניראה הולכת לכתוב בהמשך
פשוט נראה לי שאם לא הייתי מצליחה להצחיק איכשהו ..לא הייתי מסוגלת לכתוב את זה..
הייתי נעצרת כל שניה ומתחילה לבכות
אז זה עוד בדרך
אני שונאת פרידות.. אני לא יודעת מה יהיה במסיבת פרידה שלי .. שתהיה עם יותר אנשים
אוליי אני יעשה 2 מסיבות
אחת לחברים קרובים ואחת..לכולם
כי יש לי הרבה חברים שהם לא בדיוק מה שהייתי קוראת קרובים..
הם חמודים והכל..אבל אני לא מכירה אותם מספיק כדי ממש להיפרד מהם ב..לא יודעת..הרגשה כזאת של "מה אני יעשה בלעדיכם?!.." ועצב ודמעות וכל זה..
פתאום אחרי הפרידה של איוש הפרידה שלי נראת לי ממש לא רצינית..היא עוברת לגור בירושלים!!
ואני נשארת כאן..פשוט עוברת לבצפר אחר..
אם אני ארצה אני יוכל לראות את כולם כל איזה שבוע-שבוע וחצי
ואיה חוזרת לכאן פעם בשבועיים, וגם אז היא תרצה להיות עם המשפחה שלה.. ואני מבינה אותה..
וטלפונים בקושי נוכל לעשות..כי כמו שהיא הסבירה לי יש להם הרבה תוכניות גם אחרי הלימודים..
רק מכתבים נראה לי..טוב, זה גם משהו =)
טוב זהו.. אני לא רוצה לדבר על זה יותר
נמאס לי כבר מלבכות
עד לפעם הבאה
עידית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
