פרטים:

שם: מה"פ כובשים את לונדון.

כתבו: שחר, ניר, גל, רעות ודניאל.

דירוג: PG13

אורך: לא ידוע. תחיו עם זה.

תקציר: אם אי פעם תהיתם מה קורה כשמכניסים חבורה של חולי נפש והארי פוטר לתוך מטוס ונותנים להם כרטיס ללונדון, הנה לכם התשובה.

הערות המחברים: מאי, יום הולדת שמח! שיהיה לך המון המון מזל טוב ומטוסים זעירים ללא טייסים. מקווים שתאהבי, וחכי לפרקים הבאים(;

אם יש כוכבית, זה לא אומר שצינזרנו מילים, זה אומר שאתם צריכים לרדת למטה להסבר.

פרק ראשון

"שחר-"

"רק רגע."

" קיבלת מכתב מלונדון."

"מה?" שחר עזבה במהירות את המחשב ורצה אל הסלון יותר מהר ממהירות האור. "באמת?" היא התנשפה, מביטה באמא שלה בעיניים נוצצות.

"כן, הנה" אמרה והושיטה לה מעטפה לבנה. שחר עמדה ללא ניע מספר דקות, ואז חטפה ממנה את המעטפה והסתגרה בחדר האורחים (או כמו שנוהגים לכנות אותו – החדר האמיתי של שחר).

מיד לאחר שהיא סיימה לקרא אותו (פעמיים, ולמרבה ההפתעה היא לא הייתה צריכה את מילון אוקספורד!), היא חטפה את הטלפון ומיד התקשרה לרעות.

 

אומייגאד. אומייגאד. אומייגאד!11 כן, ניחשתם, זו רעות. סיריוס-בלק-וכל-שאר-האלים, אם אתם קיימים, תודה רבה לכם.

רעות חייגה במהירות את מספר הטלפון, מקפצת בהתלהבות בכל רחבי החדר וצועקת בקולי קולות "יש סיריוס בשמיים!!!". עד שמאי ענתה, ואז היא הפסיקה ודיברה בטון נורמאלי, עד כמה שהיא יכלה.

"מאי! שמעת?"

"כן!"

"מאי, את מבינה מה זה אומר?"

"כן!"

"את באמת - באמת - באמת מבינה מה זה אומר?"

"כן!"

"אז איך זה שאת לא קופצת עכשיו על המיטה, הכיסא, השולחן או כל דבר שלידך, ורוקדת?"

"עשיתי את זה לפני חמש דקות."

"מאי?"

"מה?"

"אני חושבת שהמיטה עוד מעט תקרוס."

 

~כעבור שלושה ימים~

 

"שחר!"

"מאי!"

"כבר ארזת?"

"כן.. בערך.. לא. אבל אני מבטיחה להתחיל עכשיו. מחר. מתישהו."

"ואל תשכחי לה-"

"לא, אני לא מסכימה להביא את דני*."

"התכוונתי להגיד 'אל תשכחי להתקשר לרעות', כי אני מתקשרת לניר."

"אה, אוקיי. רגע, למה צריך להתקשר אליהם?"

"ניר נסע למטולה וחזר רק היום, אז הוא עוד לא יודע על זה וצריך להודיע לו, ורעות פשוט תשכח מזה אז כדאי להגיד לה שוב."

"כן, יש בזה משהו."

 

~כעבור עוד שלושה ימים~

 

"דניאל, נכון שאת הולכת לקנות  לכולנו תה?" שאלה סיוון בקול מתחנן, אחרי שהתייאשה מלנסות להעיר את ניר, או לגרום לרעות להפסיק להקשיב למוזיקה, או לנסות לשכנע את שחר להוציא בשבילה קצת כסף מהואנס.

"ולי תפוזינה", אמרה רעות.

"היי, אז את כן שומעת!"

"מתי אמרתי שאני לא שומעת?"

"אז התעלמת ממני בכוונה?"

"היי, זו לא אשמתי שלא היה לי כח לחזור על נאום האני-לא-מוכנה-לזוז."

"תה זה ממש נחוץ."

"לא במידה מספקת."

סיוון התחילה להתייאש ופנתה שוב אל דניאל, מנסה להעיר אותה משנתה.

"באגי, באגונצ'וק, נכון שאת הולכת לקנות לי תה?", ואם קודם היה לה מבט מתחנן, אז עכשיו פשוט לא היתה הגדרה לצורה שהפנים שלה לבשו. זה היה די מפחיד.

"ממ..אה? אני רוצה לישון, תעזבו אותי."

"מה עשית כל הלילה שאת כל כך עייפה?"

דניאל (הידועה יותר בכינויה 'באגי') חזרה לנמנם על כתפה של רעות. למרות שהיא נרדמה, התעלומה נפתרה דיי מהר כששחר סיפקה את המידע הנחוץ. "היא ראתה בפעם המי-יודע-כמה את Full Metal Alchemist**(*)."

"הנה אתם!" אמרה מאי שסוף סוף הגיעה.

"איפה היית?" שאלו בו זמנית כל אלו שעדיין היו ערים והיה להם כוח לדבר (לא הרבה, למען האמת).

"בחנייה של האוטובוסים, איפה שקבענו. איפה אתם הייתם?"

"כאן. איפה שאמרת לי להגיד לכולם להיות", ענתה רעות.

"אוקיי, עכשיו הכל ברור", נאנחה מאי.

"רגע, לא קבענו כאן? בחנייה שמול הקניון?" שאלה רעות, עוטה על פניה מבט מצטער.

"לא, קבענו בחנייה שמאחורי הקניון, ליד האוטובוסים."

"אוטובוסים לאן?" שאל ניר שהתעורר ונראה מסומם מעט.

"אנחנו טסים היום!!!" אמרה מאי בהתרגשות.

"אה, כן," הוא פיהק, "תעירו אותי כשאנחנו יוצאים". "אפשר להעיר אותו בלי קשר?" שאלה רעות, שסוף-סוף הורידה את האוזניות(אחרי הכל, כולם יודעים שמאי היא היחידה שיכולה לגרום לה לעשות את זה. אה, וגם פאנפיקים טובים במיוחד שדורשים שקט). כולם הפנו את מבטם והביטו בה.

"אני רוצה להעיר אותו", אמרה שחר בשטניות, "יש לי שיטה מיוחדת לעשות את זה".

"שחר מה את הולכת לעשות עם כוס התה הזו?" שאלה מאי.

"מאיפה השגת תה?" שאלה סיוון  באומללות וניסתה לחטוף משחר את הכוס, אבל זה היה מאוחר מדיי, משום ששחר שפכה על ניר – בטעות, כמובן – את כוס התה, מעירה אותו.

"בשביל מה זה היה טוב?" אמר ניר בכאב. "עכשיו גם יש לי כוויות, וגם הבגדים שלי רטובים!"

"אל חשש, אני יודעת איך לטפל בזה! או לפחות אמורה לדעת." קראה רעות, מחטטת מעט בתיק שלה. "איפה שמתי את המחברת הזאת מקורס מד"א בכתה ח'? אה מצאתי...בוא נראה; צריך לשים תחבושת ולהדביק אותה לרקמה החיה. זה לא נשמע הגיוני, אבל זה מה שכתוב. תחזיקו אותו."

"אל תגעי בי!" אמר ניר בבהלה, נצמד יותר ויותר אל משענת הכסא עליו ישב באימה.

"תרגע, אני יודעת מה צריך לעשות!"

"רעות, את בטוחה?" לחשה מאי.

"לא."

 

"אאוץ'!"

"טוב, זו לא אשמתי שאתה זז כל הזמן!"

"זו לא אשמתי שאת לא יודעת לחבוש!"

 

~כעבור שלוש דקות~

אחרי כאבים מרובים(מצד ניר), קללות רבות(מצד רעות) ותחנונים ממושכים("למה אף אחד לא מוכן לקנות לי תה?" מסיוון), ניר היה חבוש (ומוכה), והאוטובוס היה בתחנה, מחכה לאסוף אותם אל המטוס.

"אוי, אנחנו מאחרים!" אמרה רעות, מחייכת חיוך סדיסטי אל ניר.

"שחר תעירי את דנ ותגידי לה שאנחנו מאחרים!" שחר נאנחה והחלה לנער את דניאל במהירות. לאחר שזה לא עבד, היא פשוט צרחה לה באוזן "באגי!" ואז היא התעוררה.

"מה קרה?"

"אנחנו מאחרים!" צרחה מאי בהיסטריה.

"תרגעו, אוטובוס זה כמו אהבה. תמיד יבוא עוד אחד." אמר ניר וחטף סטירה מרעות, דניאל, שחר, סיוון ומאי לפי הסדר.

"אתה כזה אידיוט לפעמים." אמרה דניאל, ואז תיקנה את עצמה, "בעצם, תמיד."

"אם אנחנו מאחרים איך אני אשיג תה?" אמרה סיוון בתחנונים, אך לא זכתה לתשובה.

 

~כעבור עוד שלוש דקות~

 

"אמרתי לכם שנספיק להגיע לאוטובוס," אמר ניר החבוש והמוכה בניצחון, מחייך.

"לא אמרת את זה." שחר אמרה, מצרה את עיניה. "תפסיק לקחת קרדיטים."

"שיהיה, אני הולך לישון."

"לא אם זה תלוי בי," אמרו סיוון ושחר ביחד, עיניהן נוצצות כמו הכוכבים הבלתי-נראים בשעה זו של היום בשמיים.

"הי מותק!" שמעו מאי, רעות, סיוון, שחר, דניאל וניר קול מאחוריהם. הם הסתובבו, מפנים את מבטיהם אל שני ערסים מגודלים שהתקרבו לכיוונם.

"זאת רק אני, או שהם דיברו אלינו?" שאלה רעות בקול מופתע.

"היי, אחותי, את לא כזו פצצה. דיברנו אל החברה המקסימה שלך."

"סיוון היא הכי תמימה מכולנו, ואתם לא תה-"

"מה?" נשמע העירעור מכיוונה של סיוון.

"-חוץ מזה שהיא לא בסף הבריאו-"

"תרגיעי, מותק, לא דיברנו עליה."

"אה, יופי."

"דיברנו על היפיפיה שמסתתרת מאחורייך", אמר אחד הערסים והצביע על שחר, שניסתה להתחבא מאחורי רעות ללא הצלחה.

"תיזהרו ממנה," אמרה סיוון, "היא תשסע בכם את הדג שלה."

"שמעת את זה, מנחם? עכשיו אני משקשק!" קרא ערס אחד לשני בצעקות, דבר שהיה מאוד תמוה, מכיוון שהם עמדו אחד ליד השני.

"הוו, ואני כבר קיוויתי שהיום לא יתחילו איתי." רטנה שחר, משועשעת מעט, ונאנחה קלות.

"חבל שלא הבאנו את דני." מאי גיחכה, נועצת בשחר מבט של אמרתי-לך-להביא-אותו. שני גידולי הטבע המשונים נעצו בחבורת הבנות ובניר מבט קופיפי ומצומצם, תא המוח היחיד שלהם מנסה לעבד את מה שכרגע נאמר.

"יש לך חבר?"

"אני לא עונה על שאלות דיסקרטיות כגון אלו."

"דיס- מה? דיסק של רטי? מי זה רטי?" שאל הקופיף המגודל הקרוי מנחם, "חה חה. חמודה, קוראים לה ריטה, לא רטי! חה-חה. כמה שאתם סתומות."

"זה אתן סתומות, או אתם סתומים," תיקנה שחר.

"אני בעד ה'אתם סתומים', מה דעתכן?" שאל ניר.

"כן, זה נחמד." העירה דניאל, מחייכת, ונועצת בהם מבט מזלזל, ואז היא אמרה, "אתם סתומים."

"לא דיברנו אלייך."

"אז אני מניחה שתא המוח הבודד שברשותכם פשוט לא מוכן להבין את הדחייה המובהקת כל-כך." אמרה שחר בשפה גבוהה, נהנית להביט בפרצופים המוזרים שהם עשו נוכח המילים העתיקות בהן השתמשה.

"דוביק," שאל מנחם את הערס השני, ששמו התגלה סוף סוף, "בחורה מחו"ל! שמעת איך היא מדברת? או-לה-לה."

"חו"ל? על מה לעזאזל הם מדברים?" שאלה שחר את ניר בשקט.

"אין לי מושג על מה הם מקשקשים. ולמה לעזאזל את שואלת אותי?"

"כי אתה הדבר הכי קרוב שיש לנו לערס."

"מה? היי-"

"אז רגע," התחיל דוביק, "היא דיברה בעברית?"

"זו הייתה שוודית, לא ידעת?"

"ניחשתי שזה משהו קרוב!" התלהב מנחם, חיוך מנצח שרוע על פניו.

"אממ, שחר," סיוון התחילה לומר, "יש מצב שאת מבקשת מהם תה?"

"מה תה, מה, כוסבתאמרובאקתשלזומבימחיימתימאחוקים, אני לא קונה תה לבנות שאין לי תוכניות איתן." אמר דוביק.

"חכה, אל תלך! קודם תביא לי קולה!" קראה דניאל.

"בוא, מנחם, לפני שהן יבקשו גם בית מלון."

"אפשר?" קראה שחר, עיניה נוצצות. הערסים ברחו.

"שחר, למה התכוונת כשאמרת שאני הדבר הכי קרוב לערס?"

"נו...אתה יודע...לא חשוב." היא חייכה בתמימות.

"למה הם לא קנו לי תה?" רטנה סיוון.

"למה הם לא קנו לי בית מלון?" רטנה שחר.

"תעצור את האוטובוס!!!" צרחה מאי אל עבר הנהג, "אנחנו מפספסים את התחנה! בואו כבר."

"רגע אחד, איפה גל?" שאלה דניאל. "היא הייתה אמורה לפגוש אותנו כבר קודם."

"נפגוש אותה כשנגיע, נו, בואו!"

"יש שם גם קולה?" שאלה רעות.

"כן, כן! קולה.." אמרה דניאל לאף אחד במיוחד.

"קולה וקפה? יש שם את דניאל רדקליף!" אמרה מאי, וכולם הסתכלו עליה המומים. "יהיה כל כך כיף לצחוק עליו במציאות."

"כבר נבהלתי," אמרה רעות.

"כן," אמרה שחר, "לרגע חשבתי ש-"

" מה כבר יכולתן לחשוב? שאני שמחה לפגוש אותו כי פתאום החלטתי שהוא מדהים כמו רופרט?"

"לא, לא, מה פתאום," אמרו שחר ורעות בשקט. "חס וחלילה", הוסיפה רעות.

"יופי." החבורה הגדולה והמשועממת התיישבה על הכורסאות בנתב"ג 2010 (יא, נוסעים לעתיד!), מחכים לטיסה.

 

~כעבור חמש דקות~

 

"מתי ממריאים?" יללה שחר.. "משעמם לי! איפה גל?"

"אני מוכן ללכת לחפש אותה. היא בטח פה איפה-שהוא". אמר ניר, קם ממקומו.

"טוב, רק אל תאחרו לטיסה." אמרה רעות, שמה את האוזניות על אוזנייה.

 

~לאחר חמש-עשרה דקות~

 

"איפה ניר? אני מתחילה לדאוג..." אמרה מאי.

"אנחנו צריכים לעלות עוד מעט," אמרה שחר.

"רעות את יכולה להישאר פה עוד חמש דקות, ואז כשניר יחזור לפה ידע שעלינו לטיסה?" שאלה דניאל, אבל לא זכתה לקבל תשובה. אחרי כמה שניות של שקט מוחלט, חזרה מאי על השאלה.

"טוב."

 

לאחר בערך עשר דקות של הליכה במעגלים בכל נתב"ג, ניר התייאש. הוא כבר פנה לחזור, אלא שאז, הוא שם לב למישהי שישנה לה בנינוחות על אחת הכורסאות, האייפוד שלה דלוק ומנגן את"Crazy little thing called love" של קווין.

ובכן, אין יותר מדיי אפשרויות של מי זו יכולה להיות.

"גל!"

"מה? מי זה?" היא התעוררה בבהלה. "אה, הי, ניר."

"גל, בואי כבר! כולם מחכים רק לך! בואי נלך מהר", אמר ניר.

"איפה הם מחכים?"

"ליד ה-"

"כל הנוסעים בטיסה 345 ללונדון נא לעלות למטוס," נשמע הכרוז.

"עזבי את זה, הם בטח מחכים לנו במטוס. נגיע לשם לבד."

"אז אני אתקשר למאי כשנגיע," אמרה גל, רצה אחרי ניר. "ואולי תחכה לי?"

"אין זמן, נו כבר, בואי."

"אבל ניר, יש כאן חנות מוזיקה!"

"גל, זה לא חשוב עכשיו, אנחנו נאחר! היי, מה זה ליד? בסדר, אנחנו יכולים להתעכב חמש דקות ואז לרוץ מהר."

"מה-" גל לא הבינה, עד שראתה שהחנות שליד הדיסקים יש חנות בגדים. ברוב חנויות הבגדים כידוע, יש פרסומות. משום מה, דווקא בשלטים שאמורים לפרסם בגדים, אין מספיק כאלו, ולכן ניר אוהב את זה.

 

"איפה ניר הזה?. "הוא, רעות וגל יאחרו לטיסה!"

"הוא בטח עוד לא מצא אותה או משהו..." אבל אז הפלאפון של מאי צלצל, זו הייתה גל.

"גל!!!" מאי צעקה. "איפה את? תזיזי את עצמך למטוס! את תאחרי!"

"אני וניר מתעכבים קצת," נשמעה התשובה, "אבל נגיע בזמן...-"

"תבואו עכשיו!"

"טוב..." אמרה גל בכניעה וניתקה.

 

"ניר, צריך ללכת, הטיסה תמריא בלעדינו."

ניר, שהיה דבוק לפוסטר של דוגמנית בלונדינית מסויימת שגל לא זיהתה, לא הראה כל סימן חיים מלבד הזלת ריר.

"ניר!" היא גררה אותו בכוח לכיוון השער למטוס.

"אבל.. אגם רודברג!"

"מי?.. טוב, לא משנה.. צריך למהר."

כעבור שתי דקות של ריצה הם הגיעו לשער - גל מתנשפת בכבדות, סביר להניח שזה מכיוון שסכום כל הפעילות הספורטיבית שהיא עשתה בקיץ האחרון כלל אימון בהקלדה עיוורת.

"אתם כאן!" צעקה מאי בהקלה.

"כל הנוסעים בטיסה 345 ללונדון, זוהי קריאה שנייה, נא לעלות למטוס," נשמעה שוב הקריאה.

"עולים לטיסה?" שאל ניר.

"רגע, איפה רעות?" שאלה פתאום סיוון.

"מה הולך פה? למה אתם עוד לא על המטוס?" שאלה אותם דיילת קצרת רוח.

"חסרה עוד מישהי שצריכה לעלות על המטוס."

"תעלו על המטוס והיא בטח תבוא עוד מעט."

"לא, זה פשוט ש- איך להסביר את זה?", נאנחה שחר, מנסה למצוא את המילים להסביר את הסיטואציה ללא הצלחה יתרה, "אם היא שמה את האוזניות אין הרבה סיכויים שהיא תשים לב למשהו חוץ ממה שמאי אומרת."

"זו בעיה," אמרה הדיילת, שנראתה כחוככת בדעתה אם להאמין לסיפור או לא, "אין מספיק זמן ללכת לקרוא לה. אני יכולה להעלות אתכם בקשר ואתן תוכלו לדבר ברמקול. יש משהו שתוכלו להגיד לה והיא תשים לב?"

"יש לי רעיון.."

 

"OMS***!" נשמעה צווחה ברמקול, וכל האנשים בשדה התעופה נאלמו דום. לרעות, לעומת זאת, לקח זמן להתאושש ולקלוט שיש משהו שכדאי לשים אליו לב. "סיריוס בלק! עכשיו! בטיסה 345! אהההה!"

 

"את חושבת שזה יעבוד?" שאלה האחראית על הכרוז במבט מיואש, "אנחנו לא רוצים להסתבך עם אנשים ממחלקה ראשונה. במיוחד לא כשמדובר באנשים שהכרטיסים שלהם נקנו ע"י חברת סרטים מפורסמת."

"כמובן שזה יעבוד," ענתה מאי, "היא תחשוב שזו היתה פאנגירלית מצויה שאמרה את זה ותבוא מיד להציל אותו."

"היא... באמת, כאילו, מאמינה לזה שהוא קיים?"

"את באמת מאמינה בזה שיש בורא לעולם?"

"זה אממ מסובך, אני לא ממש אה-"

"בדיוק."

 

~לאחר פחות מדקה~

 

 אחרי שהודיעו על זה ש 'סיריוס-בלק-נמצא-בטיסה-מספר-345' רעות הגיעה לשם מתנשפת(אבל לא באותה מידה כמו גל, כי אחרי הכל, רעות עשתה גם שיעור אירובי פעם בשבוע בנוסף לאימון מפרך בהקלדה עיוורת). "איפה הוא?" שאלה עם מבט מטורף-למחצה, "אם הן יפגעו בו אני-"

"רעות," עצרה אותה מאי מלהפוך את כל המטוס בחיפוש אחרי סיריוס בלק והפאנגירליות שעלולות לפגוע בו, "זה לא אמיתי. רק רצינו שתבואי."

"אה," לא נראה היה שזה מפריע לה שכולם נועצים בה מבטים כאילו נפלה כרגע מהירח, "אוקיי. איפה אנחנו יושבים?"

"ליד הדיילות." אמר ניר, מחייך חיוך זחוח.

"הוא בחיים לא ישתנה...." נאנחה שחר.

"אנחנו יושבים... מאחור." אמרה מאי והובילה את החבורה אל השורה שלהם.

צלצול הפעמון המשונה הזה שיש במטוסים, לפני שהקברניט מודיע את ההודעה הזאת שלו, מקריא את תפילת הדרך ומתפלל שלא "נתרסק ונמות בתולים". חלקינו, בכל מקרה. "שלום פה הקברניט שלכם, אנחנו יוצאים באיחור אבל נשתדל לעמוד בלוח הזמנים – נא לשבת במקומות ולחגור חגורות בזמן ההמראה".

 

~אחרי חמש-עשרה דקות~

 

"רעות, ראית את זה?" פנתה דניאל אל רעות, מנסה לשמור על קול יציב ללא הצלחה. רעות בינתיים בהתה בחוסר אמון בפחית הקולה.

"הן כל כך יפות", אמרה דניאל בקול שנשמע כאילו נאמר מתוך חלום.

"הן מדהימות", ענתה לה רעות, נרגשת מכדי להאמין.

"תגידו, מה הסיפור שלהן?" שאל ניר, מבולבל מהמצב. אם הוא לא טועה, הן כרגע תיארו כמה הן אוהבות את הצבע האדום, שהוא לא בהיר מדיי, אלא בדיוק בגוון המתאים.

"הן..." ניסתה מאי למצוא את המילים להסביר. "אני לא יודעת להסביר לך את זה, אבל הן-"

"סוגדות לקולה", שחר, לעומת מאי, מצאה בדיוק את המילים הנכונות לתאר את המצב.

"מ..מה?"

"הן אוהבות קולה. מאוד אוהבות קולה." ענתה שחר. "ואני לא מאשימה אותן."

"אפשר לומר שהן מאוד, אבל מאוד אוהבות קולה," הוסיפה מאי.

 

~אחרי שעה~

נדמה היה שכל אחד מהחבורה היה שקוע במשהו אחר. מאז שנפגשו באותו הבוקר, עברה עליהם שעה שלמה בלי בעיות או ריגושים מיוחדים בפעם הראשונה. שחר כתבה משהו בלפ-טופ**** החדש שקנתה סוף-סוף, רעות ראתה סרט ומדיי פעם דיברה עם מאי. מאי עשתה את אותו הדבר, רק שמדיי פעם דיברה עם רעות, ולא עם עצמה. סיוון פיטפטה עם הפיליפינת קשת היום שישבה לצידה, וסיפרה לה על שטויות בעוד הפיליפינית המסכנה בסך הכל שאלה אותה אם היא יודעת עוד כמה זמן נוחתים ולא התכוונה לפתוח שיחה. דניאל, תודה לאל, כבר נרדמה, וכמוה גם ניר.

כולם היו בשקט, עד שהגיעו הדיילות והציעו שתייה לנוסעים. ניר התעורר, וניסה להתחיל עם אחת הדיילות. שחר גלגלה את עיניה, לוקחת את כוס המים הקרים שלה ושופכת את תכולתה על ניר.

"היי!" הוא רטן. "זאת הפעם השנייה היום שאת שופכת עליי משהו!"

"בפעם השלישית אתה קונה לי גלידה."

"אני- היי- מה לעזא-"

"ניר, שקט, אתה מפריע לי לשמוע את הסרט", השתיקה אותו רעות.

"אבל-"

"שקט!"

 

~בירידה מהמטוס~

"שחר, תזכירי לי שוב למה אי אפשר לעצור בכל חנות שקשורה איכשהו למוזיקה?", שאלה גל.

"אממ...דניאל, תגידי, למה אי אפשר לעצור בכל חנות שקשורה איכשהו למוזיקה?", העבירה שחר את האחריות ממנה.

"מאיפה אני אמורה לדעת? תגידי רע-"

"כי יש מישהו שמחכה לנו, ואנחנו כבר מאחרים!" ענתה מאי ופתרה את החידה.

"מישהו מחכה לנו? מי זה המופרע הזה?" שאלה סיוון בפליאה.

"אני מניחה שסתם אחד ששלחו מוורנר או מההוצאה של הספר" ענתה מאי. "שחר, איך זה שאף אחד מאיתנו עדיין לא יודע במה בדיוק זכינו?"

"אה, כי רציתי שזו תהיה הפתעה."

"אוקיי, והסיבה האמיתית היא ש.."

"רציתי לשמור את ניר במתח, אבל עכשיו אני אספר לכם. הכנסתי אותנו להגרלה על טיול בלונדון שכולל ביקור במקומות שקשורים להארי פוטר ולסט של הסרט השביעי. אם תשאלו אותי-"

"מה? שחר, את רוצה להגיד לי שאנחנו נוסעים ללונדון?" שאלה רעות בפליאה.

"לא רעות, אנחנו לא נוסעים ללונדון. אנחנו כבר בלונדון."

"מאי, לא אמרת שטסים לונציה?"

"לא, אמרתי שאנחנו נוסעים לאן-שהוא, אבל שחר לא אמרה בדיוק לאן." מאי נאנחה. "בכל מקרה את קפצת על המיטה, זה לא משנה."

"כן, כי אני אוהבת לטוס. תמיד מחלקים לי פחיות קולה קטנות ומתוקות", אמרה רעות והלכה לדבר עם דניאל על כמה שהפחיות הקטנות פשוט מושלמות.

"אהה, בריטיות, הנה אני בא!" קרא ניר באושר. שחר הכתה אותו.

"אנחנו כבר צריכים ללכת למלון, בואו."

ביציאה משדה התעופה חיכה להם איש עם שלט. אף אחד לא ממש זכר מה היה כתוב על השלט, וזה גם לא שינה כל-כך בהתחשב בעובדה שדניאל ושחר החליטו לקשט אותו בציורי אנימות שונים למיניהם עד שלא ראו מילה.

לאחר מכן, החבורה הגיעה אל בית המלון.

"אמ, החדרים של הזוכים בתחרות הארי פוטר," שחר פנתה אל האיש שעמד בדלפק, "בבקשה."

"הנה," הוא אמר, " חדרים 137-140, בקומה העשירית."

"תודה." היא חייכה אליו. "אוקיי, הנה המפתחות - " שחר הביאה לכל זוג (מאי ורעות, דניאל וסיוון, שחר וגל) ולניר מפתח. "ניפגש בלובי בעוד... עשר דקות?"

כולם עלו במעלית ביחד והתחלקו לחדרים. מאי ורעות היו הראשונות שסיימו להכניס את המזוודות שלהן לחדר ולסדר אותן קצת. רעות ושחר ירדו ללובי לבחון את דיירי המלון(במיוחד את הזכרים מתוכם), אחרי ששחר התייאשה מלנסות לפתוח את המזוודה שלה, ופשוט השאירה את המזוודה שלה על המיטה בתירוץ של "אני אשכנע מישהו לעשות את זה במקומי אחר-כך", מאי הלכה לחדר של דניאל וסיוון, וגל הלכה לחפש מכונות קרח בטענה ש"חייבים לדעת איפה כל מכונות הקרח במלון למקרי חרום".

שחר ורעות ירדו במעלית ללובי והתיישבו ליד גבר ממושקף. נדמה היה לשחר ששמעה מספר קללות בעברית, אז היא הסתובבה לראות מי זה שהפר את הרגשת ה'אנחנו-בלונדון-וכולם-מדברים-אנגלית'. מסתבר שזה היה ניר, שכעס על האיש בקבלה.

"ניר, מה לעזאזל אתה עושה פה? ולמה כל המזוודות שלך עדיין כאן?"

 

~כעבור חמש דקות~

מאי, סיוון, דניאל וגל ירדו יחד במעלית והופתעו לגלות את שחר ורעות מצחקקות להן בשקט על הכורסאות המרופדות שהיו במלון.

"ניר, למה כל המזוודות שלך פה?" שאלה מאי, הראשונה ששמה לב לכך שמשהו לא בסדר כאן.

"אני... בחדר שלי יש..."

"ניר, אין לנו את כל היום. תספר להן כבר!" אמרה רעות עם חיוך גדול על הפנים.

"החדר שלי הוכרז כשטח משטרתי ואסור להיכנס אליו, כי כמה היפים פרצו אליו מוקדם יותר אחרי שהשתכרו." כולם נראו משועשעים והמומים בו זמנית.

"ניר, תספר להם את הכל," איימה עליו שחר.

"הם עשו שם אורגיה." הוא יילל.

מאי, סיוון, דניאל וגל התפוצצו מצחוק, וניר נראה כאילו הוא עומד לשלוף רובה ולירות בכל מי שמסביבו.

"דיברתי עם הפקיד והוא לא מוכן לתת לי חדר" אמר ניר הכעוס. לשאר לא היה אכפת. "אני עולה להקים התנחלות במסדרון!" צעק ניר, ואז נפל לו האסימון והוא חזר על זה באנגלית.

 

המשך יבוא...

הערות:

*הדג של שחר.

**תוכנית אנימה.

**(*)אומייגאד פולמטאל!&)@#*(@ יש עונה חדשה3:

***על משקל 'או מיי גאד', 'הו, אלוקים'.

**** מחשב נייד באנגלית.

יום הולדת שמח, מאי!

מה"פים, אני אוהבת אתכם נוראD:

~אני פרסומת סמויה למפגש ששמעתי שמתארגן לאחרי שנגמרות לכולם הבגרויות~