ביקשנו, הפצרנו, התחננו, הסברנו שמה שרואים בטלוויזיה
באירופה זה לא בדיוק המציאות היומיומית שלנו כאן, אמרנו שיהיה כיף, שידלנו, התחננו
שוב. כשלא עזר אז איימנו, עשינו פרצוף נעלב, חטפנו עצבים, אפילו קצת רבנו - אבל
שום דבר לא השתנה. ההורים של אנדראה ואחיו סירבו בכל תוקף לדרוך על אדמת ארץ
הקודש, ועמדו בגבורה בסירוב במשך שש שנים.
ואז הגיע נוש, ותוך שבועיים כבר היו כרטיסים ומזוודות,
והתרגשות גדולה ותוכניות לטיולים ושאלות ובירורים ו... נחיתה רכה מאד.
הם בילו איתנו שבועיים, והאמת שעל אף שקצת חששנו שזה יהיה
אינטנסיבי מדי, היה כיף גדול. ממש נחמד לדעת שאפשר לישון שעה בצהריים או לעשות את
כל הדברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם כבר חודשיים, כי נושי נמצא בידיים אוהבות. המשפחה שלי משני הצדדים קיבלה אותם בהתרגשות גדולה, בארוחות גרנדיוזיות ובהרבה הרבה חום כמו שהמשפחה שלי יודעת, והם היו די המומים והתרגשו בחזרה.
והיו
גם רגעים שייזכרו לתמיד, כמו הפעם הראשונה שאמא של אנדראה הרימה את נושי ואני
התחפפתי למטבח לבכות, כי קינאתי כל כך, ורציתי גם את אמא שלי, או אימרות שפר
איטלקיות בנוסח "סבתא היא כמו קמומיל, אצלה בידיים נרגעים מיד", שהזכירו
לי שכל כך חסרה פה סבתא אחת והרחיקו ממני את הרגיעה הקמומילית לכמה שעות טובות.
אבל נו, התמודדות תהיה תמיד. היו גם המון דברים יפים ושמחים.
הנה כמה.
שמונה בבוקר, אני יוצאת מחדר השינה אחרי שינה ארוכה וטובה
(שלוש שעות רצופות! וואהההה!!) ואבא של אנדראה פוסע לקראתי, מחזיק את נושי בידיים.
אני כולי מבסוטה לראות את הפיצפון אבל זה כמובן שיגרתי, מה שכיף זה, שגם הוא מאד מבסוט
לראות אותי! הגור הקטן, ש - 7 שבועות קודם לכן עוד היה מקופל אצלי בבטן, מתחיל
לנשום מהר ובהתלהבות, מנפנף בידיים וברגליים ו... מחייך אליי!!! חיוך ראשון, מקסים
מקסים, שהמיס לי את הלב לגמרי והביא אותי לסף דמעות. נשארנו ככה כמה דקות, מתלהבים
אחד מהשני, והמצלמה שהגיעה מאוחר מדי תפסה רק את הסוף, כשהוא כבר התחיל להתעצבן שבמקום
לקחת אותו אליי אני מנסה לסחוט עוד ועוד חיוכים...
רק מה, מאז שנושי חייך אליי – חיי אינם חיים. אנדראה, שעוד
לא זכה לחיוך משלו, מסתובב בבית בפרצוף רוטן ונוהם לעברי נהימות מפחידות. הוא מנסה
בכל דרך להוציא מנושי בדל של הבעה מחוייכת, בנתיים לשווא. אח שלו, כדרכם של אחים
גדולים, מלבה כמובן את האש ככל יכולתו. ונושי? טוב, האמת שכל פעם שמנסים להוציא
ממנו חיוך בכוח נתקלים בפרץ פראי של בכי עצבני, לשמחתו של אח של אנדראה, שנהנה
מהמהומה...
נושי נולד עם המון שיער, ויש לו מן קוצים מצחיקים כאלה,
שמשעשעים אותנו עד אין קץ. אח של אנדראה פחות אוהב את זה, וטוען שהוא נראה כמו
אננס. בד"כ זה נראה ככה:
או ככה:
יש ימים שהמצב ממש מחמיר, אבל אותנו זה רק מצחיק עוד יותר, ואני
מאד מאד אוהבת את התספורת המשוגעת שלו:
השבוע החלטנו לרחוץ את העולל בשמן אמבט מיוחד שאמור לעשות
פלאים לעור. אז העור אכן יצא נשכר, אבל אבוי, השיער של נושי קיבל תפנית
קונפורמיסטית מזעזעת, והוא קיבל מן מראה של ילד חננה, או לחלופין של סבא בן
שמונים. בא לי למות.
שלוש דקות אחר כך כבר עסקתי בפריעה מאסיבית של השיער שלו,
לקול מחאותיו של אח של אנדראה, שדווקא העדיף את המראה הסבאי. אבל אני את האננס
הקטן לא אחליף בעד שום הון שבעולם... יאללה, חוזרים להתקלח בקמיל בלו...
הבעיות שעורר שמן האמבט לא הסתיימו בפגיעה הקשה בתדמיתו של
נוש. גם אני הצלחתי להותיר רושם רע מאד על המשפחה. דווקא בדרך כלל האיטלקית שלי ממש בסדר, והשבועיים האלה שיפרו
אותה עוד יותר, אבל כשאבא של אנדראה ניסה להבין מה קרה לשיער של הנכד שלו, עשיתי
טעות איומה והתנדבתי להסביר.
אני: "רחצנו אותו בשמן אמבט".
אבא של אנדראה: "למה?"
אני (מנסה להסביר שזה מצויין לעור): “Perche' fa molto bene per le palle”
דוברי האיטלקית שביניכם כבר קלטו, שבמקום עור (pelle)
אמרתי כדורים (palle), וכיוון שבעניין הזה האיטלקית עובדת בדיוק כמו
האנגלית, יצא שהסברתי בידענות לאבא של אנדראה שזה שמן מצויין לביצים.
התוצאה: אנדראה נקרע מצחוק, אבא שלו תוקע בי מבט המום ואז עושה
את עצמו מתעניין בטלוויזיה, ואני קולטת את הטעות שנייה מאוחר מדי ומאדימה עד
הצוואר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
