לרוחצים בים

ונפתח בהתנצלות - כן, אני גרועה. לא מצליחה למצוא זמן לפרסם פוסטים, אפילו כשהם כתובים לי על המחשב כבר חודשים. אבל הנה אני כבר מפצה בפוסט עמוס תמונות, ומבטיחה לנסות להעלות בקרוב גם את השאר. הערה קטנה לפני שמתחילים: הפוסט הקודם גרף המון המון תגובות, גם בבלוג עצמו וגם תגובות אישיות מאד למייל שלי. בלי שום ציניות - אני רוצה רק להגיד שזה מאד ריגש אותי, ולהודות לכולם. ודי נדהמתי לגלות פתאום שבערך שליש מהקוראים הקבועים של הבלוג איבדו הורה (וחלק אפילו שניים). לא שלא ידעתי על כל אחד מכם בנפרד, זה הרי בלוג שמיועד לחברים, אבל המסה הזאת התחוורה לי פתאום ממבול התגובות. וזהו עם הנושא הזה, לא נכנסים לדיכאון היום. היום יום נחמד.

מה שכן, מההתכתבות עם כמה מכם בעקבות התגובות קלטתי פתאום שלא כולם יודעים שאני תמיד עונה חזרה לכל מי שמגיב פה בבלוג. אז שימו לב: כשאתם מגיבים, תכניסו גם את המייל שלכם (ממש מתחת לאיפה שאתם כותבים את השם שלכם). אל תדאגו, הוא לא יופיע באתר, כי שורה מתחת יש אפשרות לבקש שהוא יהיה מוסתר (בד"כ היא כבר מסומנת כברירת מחדל). ככה תוכלו לקבל עדכון למייל שלכם כשאני עונה.

יאללה, מתחילים.

מזמן-מזמן, אי שם בשנת אלפיים, התחתן הזוג הראשון בחבר'ה שלנו. היינו כל כך נרגשים לקראת החתונה, ובמיוחד מהעובדה ששני בני הזוג היו מהחבר'ה (גור ורקפת!), שהחלטנו להתחיל במסורת חדשה: בכל פעם שמישהו מהחבר'ה יתחתן – נעביר בינינו גביע שעליו נחרוט את שמות החתן-כלה ואת תאריך הנישואין שלהם. בכל חתונה יעניק הזוג שנישא אחרון את הגביע לזוג החדש, שמצידו ישמור עליו עד לחתונה הבאה. עברו הרבה-הרבה שנים, פאותיו של בסיס הגביע כבר התמלאו יפה בהרבה-הרבה שמות, ובחתונה (הישראלית) שלנו קיבלנו אותו במהלך החופה מקרן וקובי. מאז הוא אצלנו, מקשט את הסלון ועוזר לנו לעשות רושם של אלופים, כי כל מי שנכנס בטוח שזכינו בו באיזו תחרות ספורט חשובה...

כשנולדו הילדים הראשונים בחבר'ה (ו-וואו, יש כבר המון, טפו-טפו-טפו!!) הוחלט על מסורת נוספת – העברת דובי חביב בין כל מי שהחסידה ביקרה אצלו. על בגדיו של הדובי נכתבים כל פעם שמות התינוקות החדשים ותאריכי הלידה שלהם. ובכן, כיוון שמאז החתונה שלנו עוד לא היו טקסי נישואין נוספים, וכיוון שדניאל המקסים פקד אותנו לא מזמן, הרי שאנחנו מחזיקים בביתנו את הדובי, וגם את הגביע הוא שלנו!!

אז זכינו בדאבל וזה מאד משמח אותנו, כי ממש כיף להחזיק אוצרות כאלה בבית. אבל משמח עוד יותר לדעת שצריך להזדרז עם פרסום התמונות, כי בקרוב, בעזרת השם וחמסה-חמסה-שום-בצל, צפויה להתבצע העברה נוספת בגזרת הדובי, אל מעיין החדש-דנדש של קובי וקרן! אי לכך ובהתאם לזאת השתוללנו עם התמונות:

     

עוגה-עוגה-עוגה

סיוון, חברה שלי, סיפרה לי שהיא מתכוונת ללכת לסדנת פיסול על עוגות בבצק סוכר והראתה לי תמונות אינטרנט יפהפיות של עוגות מפוסלות. כמובן  שלא נתתי לזה לעבור לידי, והודעתי לה מיד שבדיוק בשביל זה יש חופשות לידה ושגם אני בעסק. יומיים לפני, כשישבנו לקפה עם סיגי ויוחי, סיפרתי לסיגי שאני הולכת לסדנת עיצוב עוגות. אנדראה ויוחי החליפו מבטים גבריים מלאי משמעות (סאב-טקסט יוחי לאנדראה: "חבל לי עליך, אח שלי, התחרפנה לך האישה."). שנייה אחר כך, כשחשבו שלא שמעתי, יוחי לחש לאנדראה בטון אמפטי ורווי ניסיון: "תקשיב, זה בדיוק הסימן שלך. אתה חייב לשלוח אותה חזרה לעבודה..."

אבל למרות הסקפטיות, כשחזרתי הביתה עם העוגה אפילו אנדראה נאלץ להודות שהיא יפהפיה...:

חודש וחצי עמדה העוגה על השיש כי ממש כאב לי הלב לזרוק את הדמויות שפיסלתי בעמל כה רב. התעלמתי מהרמיזות העדינות של אנדראה על המפגע התברואתי ("תקשיבי, אם לא נזרוק אותה בעצמנו היא תוכל בקרוב ללכת לבד עד הזבל..."). אבל יום אחד קלטתי שהעוזרת מתכוונת לנקות ממנה אבק, וזה היה עבורי האות שהגזמתי. מה אפשר להגיד, זה לא היה פשוט, אבל בסוף היא נשלחה אחר כבוד אל האשפה. יומיים אחר כך ביקרתי במקרה אצל סיוון וראיתי את הדמויות שהיא פיסלה יושבות להן בגאון על מדף במטבח. מתברר שאת הדמויות עצמן אפשר להוריד מהעוגה ולשמור לנצח. מתברר שגם אמרו את זה בשיעור, ורק אני בטמטומי שמרתי שבועות ארוכים את העוגה כולה, ועוד בסוף זרקתי אותה יחד איתן! ססאממק!! למה, למה אני לא מקשיבה בשיעורים? למה?!!

לפחות נשארו לי התמונות...

הפרטים הקטנים שלקח לי שעות לפסל: שיער גולש, אצבעות, כף יד מבצבצת משרוול, כיס דגמ"ח...

נעליים עם פרח (...!), נעלי קרוקס:

העוגה נפרסת לכבוד יום ההולדת של תמר (החלק ללא הדמויות!) 

אישה עם סיר ג'חנון - עוגה לסבתא          עוגה לשחר, שאוהב את ספר הג'ונגל:                      עוגה של עידן הקרח:

שמכינה ג'חנונים כל שבת:         

שבת בצהריים. אנחנו מתיישבים לארוחה הודית ב"טנדורי" בהרצליה פיתוח (רינה פושקרנה בעצמה הובילה אותנו אל השולחן!). נושי, מצידו, שותה בהתלהבות את החלב שלו ונהנה לא פחות. בשלב מסויים אנדראה מתחפף לשירותים (יש לו איזה חוש להסתלק תמיד שנייה לפני שקורות פאדיחות). נושי מחליט שזה הזמן להפסקת ביניים. אי לכך הוא מוציא את הבקבוק מפיו, מסתכל סביב במבט תמים ותוקע את הגרעפס הכי אימתני שיצא לו מאז
שהוא נולד, בדציבלים שמגרדים את סף הכאב. אני מסתכלת עליו המומה, קולטת שהוא עצמו המום לא פחות, ועוד לא מצליחה להחליט איפה הכי כדאי לקבור את עצמי כשאני פתאום שומעת קולות מוזרים מהשולחנות הסמוכים. כן, כולם כמובן מסתכלים עלינו (באמת שאי אפשר היה לפספס את הגרעפס הזה..), ו... תאמינו או לא, מוחאים כפיים! נוש פוצח בסדרת חיוכים לבביים לכל עבר נוכח איחולי ה"לבריאות" הנרגשים ומצליח לסחוט עוד מחמאות מכולם, ואני מתנצלת בשמו ונושמת לרווחה. איכשהו, כשמדובר בתינוק, אפילו גרעפס מצליח להיות חמוד. אין ספק שאם אני או אנדראה היינו תוקעים את הגרעפס הזה היינו זוכים למבטי גועל, נזיפות ואולי גם גלגול החוצה מכל המדרגות של המסעדה היוקרתית..

מצאתי קצת תמונות מאירועים שונים שאולי יסבירו את הגרעפסים האימתניים:

אם נותנים לי בירות - שלא יתלוננו אחר כך!

אופס, יצא לי גרעפס...

חייב לאכול משהו קטן ליד הבירה. אולי ננסה את הלחי של אבא.

אוי, לא עסק טוב, אבא מנשנש אותי חזרה...

ואפרופו אוכל, בזמן האחרון הבטחתי לכמה וכמה מכם כל מיני מתכונים. חלק קיימתי, חלק עדיין לא (ראו התנצלות בראש הפוסט על היותי גרועה), וחשבתי לי שבמקום לנסות לזכור למי הבטחתי מה, אני אנסה לתת כאן מדי פעם מתכון כלשהו, במיוחד מתכונים שתבקשו ממני. יש כמה מתכונים שכבר הבטחתי, אבל אני חושבת שהכי מתאים יהיה להתחיל עם מתכון של אמא שלי. אז הנה צלי הבשר המעולה שהבטחתי לשרון, בטעם של יום שישי בצהריים.

צלי בשר – אמא

2-3 תפוחי אדמה

תבלינים

לחמם היטב שמן, לשטוף את קוביות הבשר ולשים אותן בסיר עם מכסה (אחרת זה משפריץ). לנער מעט את הסיר, ולטגן קצת את הבשר
מכל הצדדים ("לסגור").

להרתיח מים בקומקום ולהוסיף מדי פעם קצת. להוסיף תיבול: מלח, פלפל, פפריקה חריפה, שום (לא חובה), קצת סוכר (כפית).

תפוחי אדמה חתוכים לרבעים ולבשל עד שהם מתרככים (כ – 3/4 שעה).