והרי החדשות ועיקרן תחילה:
בשעה טובה, מוצלחת ומוקדמת מאד, עשה נוש את צעדיו הראשונים
לפני שבועיים וחצי, כשהוא בן 11 חודשים!
אז איך בדיוק זה קרה? טוב, כבר עדכנתי אתכם על כך שמגיל שבעה
וחצי חודשים הוא התחיל לעמוד. השלב הבא היה, כמובן, הליכה תוך כדי הישענות על
רהיטים. ואז יותר מהר. ויותר מהר. ואז כבר חצי ריצה. לפעמים הוא היה עומד ליד
שולחן ולוקח ממנו חפצים, ואז, אם החפץ שהיה לו ביד היה מעניין מספיק, הוא היה
"שוכח" להחזיק. פשוט עומד ככה ומשחק עם החפץ, עד שהוא פתאום נזכר שצריך
לשים יד כדי להיתמך. בגיל תשעה חודשים הוא עשה בפעם הראשונה צעד וחצי – מסבתא שלי
אל אנדראה, וקרס לזרועותיו לקול צהלות כולנו. מאז הוא עשה מדי פעם שני צעדים והפיל
את עצמו באופן מודע. די קל לזהות את זה שהוא נופל בכוונה – הוא מסתכל על מקום
הנפילה המיועד, מכין את הגוף שלו ושולח ידיים קדימה ורק אז מכופף ברכיים ונופל.
אני חושבת שבשלב הזה כבר היתה לו היכולת הפיזית ללכת, אבל נפשית הוא עדיין צריך היה
לאגור עוד קצת אומץ.
לפני שלושה שבועות, כששיחקנו יחד אחה"צ, הוא עשה ארבעה
צעדים ברצף. ואז ביצע רצף נוסף כזה. סיפרתי לאנדראה והוא לא האמין לי (נראה לי
שהוא בעיקר התבאס שהוא פיספס את זה...), אבל למחרת כשהוא לקח את נושי מהמשפחתון,
המטפלת אמרה לו שגם שם הוא עשה רצף אחד כזה. אחרי שהוא הדגים גם מול אנדראה בבית
רצף מרובע, היינו בטוחים שייקח לו עוד איזה שבוע-שבועיים להתחיל ללכת ממש. אבל כבר
ביום למחרת, כשלקחנו אותו לגן משחקים, הוא פשוט התחיל ללכת ולא הפסיק!! שנינו היינו
בשוק, צילמנו בוידאו (טוב, אנדראה צילם. אני התעסקתי בלבכות מהתרגשות...), וגם
נושי ממש התרגש ולא הפסיק לצחוק באקסטזה..
אז עכשיו הוא מסתובב לנו בכל הבית על שתי רגליים...! איזה
כיף! פשוט מדהים לראות אותו ככה. זה ממש מוזר ומצחיק והאמת שעוד לא ממש התרגלתי
לזה, ומדי פעם, כשאני מעיפה מבט ורואה אותו הולך זה פתאום מפתיע אותי... הוא מצידו
מנצל את יכולת התנועה החדשה בכל הזדמנות ומגיע למקומות שמבחינתו לא נודעו קודם. אז
כן, זה החלק המבאס. פתאום צריך לרוץ יותר מהר אחריו, פתאום הרבה יותר חשוב לסגור
דלתות של חדרי השירותים והאמבטיה... אבל היי, זה כל כך חמוד לראות ננס קטן מהדס
בכל הבית! תענוג צרוף.
טיטולים #1
רביעי בבוקר. אני מוציאה טיטול מהמגירה שבשידה כדי להחליף
לנושי ושמה לב שתיכף נגמרים הטיטולים. "צריך להגיד לאנדראה לקנות", אני אומרת
לעצמי ומנסה לסיים לחתל את נוש. הוא בדיוק מחליט לעמוד ואני נאבקת לתפוס אותו.
הטיטולים יחכו לאחר כך, קודם נוודא שהילד לא מנסה לרדת מהשידה בהליכה.
אנחנו יושבים לארוחה קלה עם דניאל. אנדראה נותן לו חצי בננה,
אנחנו מדברים רגע על משהו בינינו, מורידים חזרה מבט אל הפיצפון ו.. אין בננה.
אנחנו מסתכלים אחד על השני. אין סיכוי שהוא בלע את כל הכמות הזו בעשר השניות
שהסרנו ממנו מבט. הידיים של נושי ריקות, הפה לועס חתיכה שנראית די קטנה והריצפה סביבו
נקייה. איפה לעזאזל הבננה?
אני בודקת את הכיסא שלו, אולי הוא הפיל את זה על המושב. אין
כלום. נוש מסתכל עלינו בעיניים תמימות וכשאני מתחילה לחפש בין קפלי הבגדים שלו זה
מדגדג לו והוא מתגלגל מצחוק. אני מחליטה לעזוב אותו, בכל זאת יותר חשוב שהוא יאכל,
אבל בפעם הבאה שאני מגישה לו שתי חתיכות קטנות של בננה אני עוקבת אחריו. אחת נכנסת
לפה. השנייה, לעומתה, נמרחת מריחה יסודית (ביותר!) על השיער. מסיכת ראש אה-לה-נוש.
"אה, מותק!" אנדראה מצביע על משהו שמודבק בצד השני
של הראש של דניאל. "מצאתי את הבננה האבודה!"
טיטולים #2 (אה, וגם טמטמת הריון #87)
חמישי אחה"צ. אני נכנסת לחדר של דניאל כדי לקחת טיטולים
לטיול היומי בפארק. אחרי שלקחתי לי שניים, נשארים רק עוד שניים במגירה. המצב חמור.
אני לוקחת את הטלפון כדי לבקש מאנדראה שיביא איתו בדרך הביתה טיטולים (דחוף!), אבל
בדיוק מתקשרים אליי מאיזה חברת ביטוח לפרסם משהו. עד שאני מסיימת לנפנף אותם אני כבר
שוכחת מה עושה הטלפון אצלי ביד.
שבועיים אחרי שדניאל נכנס למשפחתון הצטרף לאוצר המילים שלו
צמד המילים "את זה". הוא למד את הצירוף הזה מאחד הילדים שם, ומאז הוא
מצביע בהתלהבות על חפצים, אנשים וסתם חלל האוויר ודורש בכל פה "את זה"!
אני כמובן התלהבתי מזה מאד, זה נראה לי חמוד ביותר, אבל העובדה שהוא אומר "את
זה" על כל דבר הפכה את העניין ללא שימושי במיוחד. עד לפני שבועיים.
נוש התעורר באמצע הלילה ובניגוד למה שקורה בדרך כלל הוא היה
רעב. לא כל כך הבנתי את זה, כי בדרך כלל הוא פשוט שותה קצת מים, מקבל את המוצץ שלו
וחוזר לישון אחרי שלוש או ארבע דקות. הפעם הוא בכה וכל ניסיון להחזיר אותו למצב
מאוזן נכשל כישלון חרוץ. נושי הצביע על דלת החדר שלו ואמר שוב ושוב "את
זה". בהתחלה התעלמתי וניסיתי לתת לו מוצץ ולהרגיע אותו, אבל הוא התעקש והתעקש
עד שהבנתי שהוא ממש רוצה החוצה. החלטתי שאולי הוא חלם איזה חלום רע ורוצה "לשנות
אווירה" (נו, אני פסיכית או מה?). הרמתי אותו ויצאתי איתו מהחדר מתוך מחשבה
שאולי הוא יירדם עלי תוך כדי שיטוט קל בבית. כשהיינו במסדרון הוא הצביע לכיוון
המטבח והמשיך להגיד "את זה! את זה!". נכנסתי איתו למטבח. מה איכפת לי,
אני בכל מקרה משוטטת. רק כשהוא הצביע על הבקבוקים שלו התחלתי להבין שיש לו מטרה
ספציפית. הסתכלתי עליו המומה. "אתה רוצה חלב?!" הוא הנהן עם הראש.
אתם אולי זוכרים שהוא כבר עונה "כן" לפעמים, אבל
כידוע הוא לא תמיד מבין את השאלה. הזכרתי לעצמי שדניאל הוא בסה"כ תינוק בן 11
חודשים ושאין מצב שהוא מבקש חלב ביודעין, אבל גם ידעתי שאין מצב שאני לא מנסה
לבדוק את האפשרות ההזויה הזו. הכנתי לו בקבוק חלב מלא מתוך כוונה לאחסן אותו במקרר
כשדניאל יסרב לשתות ולתת לו אותו בבוקר. נתתי לו את הבקבוק, התיישבתי איתו על הספה
וחיכיתי שיימאס לו.
לא נמאס. הילד חיסל בקבוק שלם. הוא באמת היה רעב. בהיתי בו שותה
ופתאום קלטתי, שלראשונה בחייו הילדון שלי הסביר לי מה הוא רוצה במילים מפורשות.
נשארתי לחבק אותו על הספה עוד הרבה אחרי שהוא נרדם עליי, מבסוט ושבע.
טיטולים #3
שישי בבוקר. עשר דקות לפני שיוצאים לשיעור בבריכה, אנחנו מסדרים את
התיק של נוש. נשארו לנו שני טיטולים אחרונים. "דניאלי", אני פונה אל הלב
שלו. "לא יהיה לנו זמן לעצור לקנות טיטולים. נשארו לך שניים אחרונים. תעשה
טובה, תשתמש בהם בחוכמה". אני מרגיעה את עצמי שאחרי הבריכה צריך רק טיטול אחד,
ואז כבר נעצור איפשהו.
טמטמת הריון #128
בתחילת השבוע היינו אצל רופא משפחה חדש. מתברר שבהתאם לנוהל,
הוא אמור לשאול כמה שאלות שגרתיות כדי להכיר אותנו טוב יותר, כך שיוכל לקבל מושג כלשהו
על מיהם האנשים שעומדים מולו. אין בעיה, על שאלות אני יודעת לענות מצויין. כשאין
לי טמטמת הריון, זאת אומרת.
יושב לו רופאנו החדש ומתקתק את האינפורמציה על המחשב שלו, ושואל
אותי, בשיגרתיות, באיזה גיל ילדתי את דניאל. אני בוהה בו ושותקת שתי שניות יותר
מדי. הרופא מרים לרגע את עיניו מהמחשב ואני מבינה שכדאי שאני אגיד משהו. "אממ..
זה היה לפני כמעט שנה", אני משתדלת להפגין בקיאות ומקווה שזה ירשים אותו. העיניים
שלו, שבינתיים חזרו אל המחשב, עולות לאט חזרה אל פרצופי המתאמץ להחניק חיוך
מתפדח. "כן," אומר הרופא. "אז בת כמה היית לפני שנה?"
אני מכחכחת בגרוני כדי להרוויח זמן ומנסה נואשות לחשב כמה זה
התאריך של היום פחות שנת הלידה שלי, אבל מגיעה למספרים תלת ספרתיים. הרופא כבר
מחייך וגם לי קשה להבליע את הצחוק הנבוך. "אנדראה", אני לוחשת בצר לי.
"אממ.. בת כמה אני?"
מה אני אגיד, נראה לי שהרופא קיבל מושג מדוייק על מי עומד
מולו...
טיטולים #4
שישי בצהריים. אנחנו יושבים בבית לארוחה קלה, כי כבר אכלנו
בראנץ' איכותי עם נושי בבית הקפה בבריכה. שנייה לפני שנוש מסיים לאכול אנחנו פתאום
נזכרים. לא, לא עברנו בסופר. אין יותר טיטולים. הראש של נושי מרוח בבננה (עיין פסקה
שנייה מלמעלה) וצריך לקלח אותו. אנדראה נועל במהירות נעליים ומרגיע אותי: "אל
תדאגי, הוא כבר עשה קקי בבוקר, אין מצב שהוא יעשה שוב עד שאני אחזור". הוא
עוד לא מסיים את המשפט ונוש "יורה" צרור אימתני. שנינו קופאים.
"אולי זה רק אוויר?" אנדראה מנסה את מזלו. הצרור הבא מבהיר לו שממש כדאי
שהוא יזדרז.
9 דקות אחר כך הוא חוזר עם חבילת טיטולים.
אמרתי לכם, אמרתי לכם שאני והוא לא נוכל אף פעם לגדל ילדים
רחוק מה - AP:AM. ידעתי על מה אני מדברת!
המתכון הבא מוקדש לעדי שילדה לא מזמן ומאז לא מספיקה לבשל
כמו שצריך, ולכל החברות שלי שעומדות ללדת בחודשים הקרובים. הוא ממש לא מיוחד בשום
צורה, למעשה מדובר במרק ירקות שיגרתי לגמרי, ומה שמבדיל אותו משאר המרקים היא רק
טכניקת ההכנה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. אני ילדתי את דניאל בחורף וחשתי צורך
עז לאכול מרקים כל הזמן, אבל רוב המרקים דורשים איזשהו סוג של ריכוז וסדר פעולות
פחות או יותר מאורגן (נגיד עדשים, אפונה, בצל וכו'). מה שטוב במרק הירקות הזה זה שהוא
סובלני במיוחד. כך יצא שפיתחתי לי את שיטת ההכנה הזו, וקראתי למתכון "מרק מה
שמספיקים".
"מרק מה שמספיקים"
לוקחים תינוק קטן (בן 0-4 חודשים בערך). מאכילים, מחתלים
ומניחים לישון, עד ששומעים נשימות עמוקות של שינה. מרגע זה התינוק משמש כטיימר.
זמן השינה שלו הוא זמן ההכנה של המרק.
נכנסים מהר למטבח, לוקחים סיר, מניחים על הגז עם מעט שמן ולא
מדליקים את האש. מוציאים במהירות מהמקרר את כל השקיות של הירקות שמתאימים
להיכנס למרק ירקות (ברור שזה בשקיות, למי יש זמן לסדר?). ירקות לדוגמה: בצל, גזר,
דלעת, תפוח אדמה, בטטה, ברוקולי, כרובית, חומוס, כרישה, אפונה ושות'. מניחים על
השיש ובוחרים את הירק הכי חשוב (אצלי – בצל). מקלפים אחד בלבד. חותכים לקוביות
ומניחים בקערה. עוברים לירק השני בחשיבותו (אצלי – גזר). שוב מקלפים וחותכים אחד
בלבד. כך ממשיכים עם שאר הירקות. אם הצלחנו לסיים סבב אחד של ירקות לפני שהתינוק
התעורר – עוברים לסבב שני: שוב בצל אחד – קלוף וחתוך, גזר אחד וכן הלאה.
בשלב מסויים ישמיע הטיימר (המכונה גם תינוק) קולות של מתחיל
להתעורר. מרגע זה יש בערך 3 דקות עד לצפצוף של הטיימר (או במקרה שלנו – צווחות היסטריות).
עוזבים הכל, מדליקים את האש, זורקים פנימה את כל הירקות שהספקנו לחתוך ושמים מים. חשוב:
לא לשים מים מעל לגובה הירקות. זה פחות טעים. הולכים להביא את התינוק ולתת לו מה
שהוא רוצה (אוכל, חיתול נקי, חיבוק). חוזרים עם התינוק. רוב הסיכויים שהמים כבר
ירתחו. עכשיו צריך רק לתבל. אני יודעת שאחרי לידה מבולבלים, אז הנה כמה רעיונות:
מלח, פלפל, פפריקה חריפה (אפשר לוותר אם מניקים), קצת כורכום, עלה דפנה אחד או
שניים, פטרוזיליה (עדיף טרייה אבל אפשר כמובן גם יבשה), שמיר. הצלחת לתבל? אין
עלייך. עכשיו תכסי את הסיר, תנמיכי את האש ולכי לשבת להניק/לתת בקבוק כמו שבאמת
צריך, שלא ישלחו אלייך את יצחק קדמן. שימי טיימר (אמיתי של התנור או בשעון של
הפלאפון), המרק יהיה מוכן תוך 20 דקות. שכחת לשים טיימר? לא נורא. זה מרק שיכול
להישאר על האש אפילו שעתיים. הירקות פשוט יהיו יותר רכים ועם טיפה פחות ויטמינים,
אבל היי, לא תישרפי את הסיר...
אגב, אם בא לך גם פחמימות, בפעם הבאה שהעולל נרדם את יכולה להכין
גם קוסקוס. הנה מתכון של 6 דקות (דקה הכנה ועוד 5 דקות המתנה):
לוקחים שקית של קוסקוס. מתעלמים לחלוטין מהוראות ההכנה שכתובות עליה. שופכים חצי מהשקית לקערה (כמות שמספיקה לשני אנשים
רעבים מאוד), מוסיפים 2-3 כפות
שמן זית, קצת מלח, פלפל ופפריקה חריפה ומערבבים בעזרת מזלג (חשוב! זה גורם לקוסקוס
להיות אוורירי). מוסיפים מים רותחים (או נוזלים מהמרק שהרגע בישלנו) עד לכיסוי (או
אפילו טיפה פחות), מערבבים היטב, מכסים את הקערה בצלחת ומניחים בצד לחמש דקות. אחרי
חמש דקות מרימים את הצלחת ובעזרת מזלג מפוררים בעדינות את הגרגירים כדי להפריד
אותם זה מזה ולתת להם נפח. אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית.
שמים בצלחת, מוזגים מעל את המרק ואוכלים בתיאבון, עדיף עם
רגליים מורמות. בכל זאת, לא יצאת מכלל סכנת הורידים...
שיהיה במזל טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
