לרוחצים בים

בזמן האחרון שמתי לב, שהוא גם די אוהב לשבת בטרמפולינה שלו ולהסתכל עליי מקפצת ורוקדת סביבו. מכיוון שאני אפילו לא קרובה לחזרה למשקל שלי מלפני הלידה, החלטתי לנצל את העניין לטובתי. שמתי את נושי בטרמפולינה, שלפתי מהיס מקס שיעור של גלעד המקפץ מערוץ הספורט, והתחלתי לדלג בבית. היה מעולה, נושי התלהב ביותר, ואחרי חצי שעה של התעמלות קופצנית יצאתי מרוצה עד הגג (בהמשך נתפסו לי כל השרירים, אבל זה כבר סיפור אחר).

למחרת, נחושה לגבש סדר יום קבוע שבו נפתח את הבוקר עם שיעור התעמלות, התייצבתי מול הטלוויזיה, פרקתי את התינוק שבאמתחתי על הטרמפולינה וניסיתי לעקוב אחרי הקומבינציות המסובכות של איזו מדריכת ספורט מהוואי. הפעם נושי כבר לא החזיק עד סוף השיעור. אחרי רבע שעה הוא התחיל לקטר, ואחרי 20 דקות הוא כבר ממש ניג'ס. דווקא בתרגילי הבטן, חשבתי לעצמי בדכדוך קל, אבל מיד התנחמתי בעובדה שגם 20 דקות של ספורט ביום בטח יניבו תוצאות נאות.

אבל בפעם הבאה שבה הנחתי אותו מולי הוא התחיל להתבכיין אחרי 10 דקות. פה כבר חטפתי קריזה. עצרתי את הליידי מהקריביים בפוזה דרמטית במיוחד, התיישבתי מול הטרמפולינה והודעתי לנוש שעכשיו תתקיים שיחה צפופה.

"תקשיב", אמרתי לו. "אני לא רוצה להאשים, או לדבר סרה, או חס וחלילה להוציא דיבתך רעה. אבל לפני שנולדת אמא דווקא הייתה מרוצה מהגוף שלה (פרט לקילו או שניים, אם להיות ממש כנה). בתקופה שאתה נוצרת לך, אני תפחתי כמו סופגניה וסיפחתי אלי 12 קילו. 12!! אתה מבין כמה זה?! זה כמו שישיית עין גדי! ואתה הואלת לקחת אליך בקושי שלושה! ועכשיו יש לאמא עוד 5 ק"ג להעיף כדי להתקבל חזרה לקרב החברה האנושית ולהפסיק להיחשב פילת-על, אז אנא מלא פיך מוצץ ותן לקפוץ. ברור?"

האמת? זה היה לו ברור. לא יודעת מה בשיחה הזו בדיוק עשה לו את זה, אבל הקטנטן נמלא חיוכים והתלהבות מחודשת, וחזר לבהות בי בשמחה עד סוף השיעור. הוא אפילו הסכים להירדם בסופו (בכל זאת מעייף לראות מישהי מתעמלת, ואז עוד לשמוע אותה חופרת), כך שיכולתי גם להתקלח בשלווה.

מסקנה: פמיניזם, אחיות, פמיניזם. כשאנחנו עומדות על שלנו ומתעקשות על זכותנו הלגיטימית להראות בדיוק כמו שהסביבה מכתיבה – אנחנו מצליחות.

ומה אם מחר זה לא יעבוד והפספוס ימשיך לנג'ס?

טוב, תמיד אפשר לשרוף איזו חזיית הנקה.

גברים באוף סייד

מאז שנושי נולד אנחנו מחלקים את הלילה בינינו – כל פעם מישהו אחר קם אליו. בלילות האחרונים קלטתי פתאום שבכל פעם שאני חוזרת למיטה אחרי ה"משמרת" שלי – אנדראה ישן יותר ויותר באלכסון. אשכרה חוזר לימי הרווקות הבחור. כמובן שהעניין הזה הטריד אותי מאד: קודם כל, יש לי בעיה טריטוריאלית – הוא משתלט על המרחב שלי. שלי (!). דבר שני, אין לי עצבים להתחיל לדחוף אותו כל פעם חזרה ל'מאיפה-הוא-בא'. וחוץ מזה, מה הוא חושב לעצמו? מה רווקות, מה?!!

עימות איתו (בשלוש וחצי בלילה) הניב תוצאה מוזרה: הוא עטה על פרצופו הבעה תמימה, מלמל משהו על זה שאלכסון היא צורה חיונית והתגלגל חזרה למקומו. אבל אחר כך הוא מצא לו צורת מחאה שקטה כנגדי. בפעם הבאה שקמתי אל דניאל, ראיתי שהוא שוכב בעריסה שלו באלכסון...

(אבל היי, נקמה מתוקה: למרות שהוא לא התעורר מהבכי של דניאל, הוא התעורר מהצחוק שלי..)

טפשת (לאחר) הריון

לנשים בהריון, כך התברר לי, יש נטייה להפרעות קלות בזיכרון, בריכוז ובהתמצאות כללית בדרכיו של העולם. התופעה הזו מכונה "טפשת הריון", והיא אמורה לעבור (או לפחות כך חשבתי) עם הלידה. את רוב ההריון דווקא עברתי ללא תופעות מיוחדות, אבל השבוע פקדו אותי כמה סימפטומים. זה קרה בשלוש בלילה, כשנושי עושה קולות של "תכף-אני-מתעורר-ומתחיל-לצרוח". אני מחליטה להקדים חלב למכה והולכת להכין לו אוכל במטבח. סוגרת בקבוק, מנערת כדי לערבב, מסתכלת – לא מעורבב טוב. מנערת שוב, יותר חזק הפעם, בודקת – עדיין לא נראה בצבע של חלב. מנערת חזק יותר, ותוך כדי כך כבר מתחילה להתעצבן על יצרני תחליפי החלב, שעושים אבקה שלא נמסה מספיק מהר. מרוב עצבים כנראה שהתעוררתי סוף סוף באמת, כי הבדיקה הבאה גילתה שהמים נשארים בצבע מים פשוט כי לא הוספתי להם את האבקה, ואני מערבבת אותם במרץ עם עצמם...

ולאותיות הקטנות: כן, מודה, קרה גם לי. שמחתי לראות קקי בחיתול. המתקטננים אפילו יגידו ש"שמחתי" היא לשון המעטה, ושהמילים "צהלתי", "התלהבתי" ואף "לא ידעתי את נפשי" יתאימו יותר לתיאור ההתרחשות. וזה מעביר אותנו ישירות לפינת מזמורי השבוע.

ביקשנו, הפצרנו, התחננו, הסברנו שמה שרואים בטלוויזיה באירופה זה לא בדיוק המציאות היומיומית שלנו כאן, אמרנו שיהיה כיף, שידלנו, התחננו שוב. כשלא עזר אז איימנו, עשינו פרצוף נעלב, חטפנו עצבים, אפילו קצת רבנו - אבל שום דבר לא השתנה. ההורים של אנדראה ואחיו סירבו בכל תוקף לדרוך על אדמת ארץ הקודש, ועמדו בגבורה בסירוב במשך שש שנים.

ואז הגיע נוש, ותוך שבועיים כבר היו כרטיסים ומזוודות, והתרגשות גדולה ותוכניות לטיולים ושאלות ובירורים ו... נחיתה רכה מאד.

הם בילו איתנו שבועיים, והאמת שעל אף שקצת חששנו שזה יהיה אינטנסיבי מדי, היה כיף גדול. ממש נחמד לדעת שאפשר לישון שעה בצהריים או לעשות את כל הדברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם כבר חודשיים, כי נושי נמצא בידיים אוהבות. המשפחה שלי משני הצדדים קיבלה אותם בהתרגשות גדולה, בארוחות גרנדיוזיות ובהרבה הרבה חום כמו שהמשפחה שלי יודעת, והם היו די המומים והתרגשו בחזרה.

והיו גם רגעים שייזכרו לתמיד, כמו הפעם הראשונה שאמא של אנדראה הרימה את נושי ואני התחפפתי למטבח לבכות, כי קינאתי כל כך, ורציתי גם את אמא שלי, או אימרות שפר איטלקיות בנוסח "סבתא היא כמו קמומיל, אצלה בידיים נרגעים מיד", שהזכירו לי שכל כך חסרה פה סבתא אחת והרחיקו ממני את הרגיעה הקמומילית לכמה שעות טובות.

אבל נו, התמודדות תהיה תמיד. היו גם המון דברים יפים ושמחים. הנה כמה.

שמונה בבוקר, אני יוצאת מחדר השינה אחרי שינה ארוכה וטובה (שלוש שעות רצופות! וואהההה!!) ואבא של אנדראה פוסע לקראתי, מחזיק את נושי בידיים. אני כולי מבסוטה לראות את הפיצפון אבל זה כמובן שיגרתי, מה שכיף זה, שגם הוא מאד מבסוט לראות אותי! הגור הקטן, ש - 7 שבועות קודם לכן עוד היה מקופל אצלי בבטן, מתחיל לנשום מהר ובהתלהבות, מנפנף בידיים וברגליים ו... מחייך אליי!!! חיוך ראשון, מקסים מקסים, שהמיס לי את הלב לגמרי והביא אותי לסף דמעות. נשארנו ככה כמה דקות, מתלהבים אחד מהשני, והמצלמה שהגיעה מאוחר מדי תפסה רק את הסוף, כשהוא כבר התחיל להתעצבן שבמקום לקחת אותו אליי אני מנסה לסחוט עוד ועוד חיוכים...

רק מה, מאז שנושי חייך אליי – חיי אינם חיים. אנדראה, שעוד לא זכה לחיוך משלו, מסתובב בבית בפרצוף רוטן ונוהם לעברי נהימות מפחידות. הוא מנסה בכל דרך להוציא מנושי בדל של הבעה מחוייכת, בנתיים לשווא. אח שלו, כדרכם של אחים גדולים, מלבה כמובן את האש ככל יכולתו. ונושי? טוב, האמת שכל פעם שמנסים להוציא ממנו חיוך בכוח נתקלים בפרץ פראי של בכי עצבני, לשמחתו של אח של אנדראה, שנהנה מהמהומה...

נושי נולד עם המון שיער, ויש לו מן קוצים מצחיקים כאלה, שמשעשעים אותנו עד אין קץ. אח של אנדראה פחות אוהב את זה, וטוען שהוא נראה כמו אננס. בד"כ זה נראה ככה:

או ככה:

יש ימים שהמצב ממש מחמיר, אבל אותנו זה רק מצחיק עוד יותר, ואני מאד מאד אוהבת את התספורת המשוגעת שלו:

השבוע החלטנו לרחוץ את העולל בשמן אמבט מיוחד שאמור לעשות פלאים לעור. אז העור אכן יצא נשכר, אבל אבוי, השיער של נושי קיבל תפנית קונפורמיסטית מזעזעת, והוא קיבל מן מראה של ילד חננה, או לחלופין של סבא בן שמונים. בא לי למות.

שלוש דקות אחר כך כבר עסקתי בפריעה מאסיבית של השיער שלו, לקול מחאותיו של אח של אנדראה, שדווקא העדיף את המראה הסבאי. אבל אני את האננס הקטן לא אחליף בעד שום הון שבעולם... יאללה, חוזרים להתקלח בקמיל בלו...

הבעיות שעורר שמן האמבט לא הסתיימו בפגיעה הקשה בתדמיתו של נוש. גם אני הצלחתי להותיר רושם רע מאד על המשפחה. דווקא בדרך כלל האיטלקית שלי ממש בסדר, והשבועיים האלה שיפרו אותה עוד יותר, אבל כשאבא של אנדראה ניסה להבין מה קרה לשיער של הנכד שלו, עשיתי טעות איומה והתנדבתי להסביר.

אני: "רחצנו אותו בשמן אמבט".

אבא של אנדראה: "למה?"

אני (מנסה להסביר שזה מצויין לעור): “Perche' fa molto bene per le palle”

דוברי האיטלקית שביניכם כבר קלטו, שבמקום עור (pelle) אמרתי כדורים (palle), וכיוון שבעניין הזה האיטלקית עובדת בדיוק כמו האנגלית, יצא שהסברתי בידענות לאבא של אנדראה שזה שמן מצויין לביצים.

התוצאה: אנדראה נקרע מצחוק, אבא שלו תוקע בי מבט המום ואז עושה את עצמו מתעניין בטלוויזיה, ואני קולטת את הטעות שנייה מאוחר מדי ומאדימה עד הצוואר..