עברית שפה קשה – מילות אהבה, מטבעות לשון וילד דו לשוני...
אני מאד מאד אוהבת את השפה העברית. אוהבת את הצליל, את
הניגון, את השפה הגבוהה ואת הסלנג, את הבדיחות שאי אפשר לתרגם לשום שפה, את
האפשרות לעמוד על מוצאו של אדם (ולפעמים גם על טיבו) מהאזנה לעברית שבפיו, את
התחושה של ההיסטוריה שמתגלגלת לי על הלשון תוך שאני חיה את חיי היומיום, את הידיעה
שאם אכנס למנהרת הזמן ואצא 2000 שנה אחורה עדיין אצליח כנראה לתקשר עם יושבי המקום
הזה, את הנוחות שבלהסביר את עצמי הכי טוב בשפה הכי טבעית שלי.
ובכל זאת, יש בה משהו כל-כך כל-כך קשה.
אני לא מדברת על הקושי הכרוך בלימוד השפה. דווקא בעיני זו לא
שפה מאד קשה ללמידה. יש לי תיאוריה שלמה על למה היא בכל זאת נחשבת לשפה קשה (משהו
שקשור בעיקר לזה שהמתלוננים פשוט מכירים שפות שדי דומות אחת לשנייה ונשענות על
אותו אלפבית), אבל זה לא העניין.
אני מדברת על זה שהשימוש בעברית של היום הוא מאד קשה ואלים
בעיני. יש בה המון דימויים של כוחניות, אלימות, מחלות ומוות, מלחמות, אסונות
וקטסטרופות. מישהו יכול להסביר לי איך קרה, למשל, שכשאנחנו רעבים אנחנו רוצים
"לדפוק ארוחה", כשסתם בא לנשנש אז הולכים "לפרק אבטיח", כשאנחנו
מרוצים ממשהו אז הוא "סוף הדרך","קטלני" או "סופני",
כשמישהו נראה ממש טוב הוא "הורס", וכשמישהו הוא אחלה אז הוא זוכה לתואר
הלא ייאמן "בן זונה"? ועוד לא אמרתי מילה על קלאסיקות כמו "אתה
תותח", "היא פצצה", "הוא נראה פגז" וגו'.
זה עניין שתמיד הפריע לי קצת, אבל עכשיו, כשהפכתי לאמא, הוא
מציק לי אפילו יותר. כי עכשיו, כשאני מנסה להגיד לנושי בעברית פשוטה ויומיומית שאני
אוהבת אותו מאד-מאד-מאד, אני שמה לב שיוצאים לי מהפה דברים די מזעזעים.
זה התחיל בזה שאמרתי לו ש"אמא מתה עליך". טוב, אז עם
ההיסטוריה המשפחתית שלי אפשר להבין למה זה צרם לי באוזניים שנייה אחרי שזה יצא
מהפה... עבדתי קשה כדי להפסיק להגיד את זה, כי האמת שזה הרגל די מושרש, מתברר. עד
היום זה עוד נפלט לי לפעמים. מאותה הסיבה, נפסל חיש קל גם הביטוי 'אני חולה עליך'.
מי לעזאזל הגה את הדבר הזה בהקשר של אהבה? או, גרוע מכך – 'אני שרופה עליך'?
שרופה??! אלוהים ישמור. אני מקווה שהילד לא ינסה לדמיין את זה ויזואלית... ויתרתי
גם על אלה.
אז מה נשאר? טוב, באופן די אירוני, שני הביטויים הכי שפויים שמצאתי
הם דווקא 'מטורפת' או 'משוגעת' עליך...
לא מזמן איתרה אותי דרך הפייסבוק חברה שלמדה איתי קולנוע
לפני 13 שנה. היה משעשע להיזכר זו בזו, ואז החלטנו לתאם גם עם מיכל, שאיתה אני
בקשר עד היום, ולהיפגש לנו לבוקר של כיף. שמחה וטובת לב הלכתי לעדכן את אנדראה,
ואמרתי לו בעברית שקבענו לנו פגישת מחזור. הוא הסתכל עליי המום. "מה זאת
אומרת פגישת מחזור?!" הוא הצליח לפלוט, מזועזע.
"כלום, הכל בסדר, אנחנו פשוט נפגשות אחרי הרבה הרבה
זמן", ניסיתי להרגיע, לא מבינה למה הוא נסער.
"בסדר", ניכר על אהובי שהוא שואל את עצמו איך קרה
שהוא התחתן עם משוגעת, "אבל למה כולכן צריכות להיות במחזור?!!"
מקריאה ומשיחות עם יודעי דבר, הבנו שילדים דו לשוניים (כאלה
שיש להם יותר משפת אם אחת) מתחילים לדבר מאוחר יותר מילדים אחרים. קראנו בכל מיני
מקומות שזה אמור לקרות סביב גיל שנתיים וחצי. נושי שומע בבית שלוש שפות, כי כל אחד
מאיתנו מדבר איתו בשפה שלו, ובינינו אנחנו מדברים אנגלית. כשסיפרנו על זה לאח של
אנדראה תוך כדי משחק משפחתי שבו נושי עובר מיד ליד וכולם מנשקים ומחבקים אותו, הוא
אמר שאין לו מושג מתי נוש יתחיל לדבר, אבל עם כל ההצקות האלה בטוח שהמילה האיטלקית
הראשונה שלו תהיה "BASTA!" ("מספיק!")
והמילה העברית הראשונה כבר נאמרה לפני חודש וחצי! והיא הייתה...
כדור.
כשקלטתי את זה כל כך התרגשתי, שצווחתי לעברו בחדווה רבה:
"הא?! מה אמרת? תגיד שוב?!"
נו, את האפקט של זה אפשר כמובן לנחש. הילד השתתק וסירב לפתוח
את פיו... בהמשך היום, כשהוא כבר חזר לשחק בלי האמא הקרצייתית שלו, שמעתי אותו
אומר עוד 3 פעמים "דור". עכשיו הוא לפעמים קורא לזה "כ"
ולפעמים "דור". מאז הפעם ההיא עוד לא שמעתי אותו אומר שוב את המילה בשלמותה.
אולי זה בגלל שכשאנדראה שמע את החדשות הוא מיד התחיל לשטוף לו את המוח שמדובר
ב"PALLA". אז כשאמא אומרת כדור ואבא PALLA, והם עוד מתווכחים וצוחקים
מעל הראש שלך, זה כנראה מבלבל מאד אם אתה בן תשעה וחצי חודשים..
שתי מילים נוספות שנוש כבר אומר הן "אבא" (ססאממק!
לא מתכוונת להתייחס לזה בכלל!) ו"כן". הוא מבין את המשמעות של המילה כן
ואפילו מהנהן כשהוא אומר אותה. הוא גם מבין שצריך להגיד אותה בתשובה לשאלות ולכן
כששואלים אותו משהו הוא הרבה פעמים אומר כן. רק מה, הוא כמובן עוד לא מבין את השאלה,
ואז נהיה לפעמים סמטוחה... אבל שימו לב: שלשום היה אצלנו הבוס של אנדראה מאיטליה
ושאל אותו משהו, ונוש ענה לו משהו שנשמע כמו "סי" ("כן"
באיטלקית). היינו בטוחים שסתם נדמה לנו, אבל הוא חזר על זה כמה פעמים, וגם בערב
בשיחת וידאו עם ההורים של אנדראה הם הבחינו בעניין הזה. אז יש מצב שהוא כבר מתחיל
לאט לאט לקלוט שיש פה איזה עניין כפול, ושיש אנשים שמדברים בצלילים מסויימים
ואחרים מדברים בצלילים שונים. הולך להיות מעניין...
זהו את מסעדת הפועלים המסתתרת בקטע הבא:
שרון ואני מבקרות את ענבר בדירתה שתכף ננטשת בפלורנטין. בשלב
מסויים נושי רוצה לאכול ואני מבריגה אל פיו בקבוק. רק מה, בדיוק באותו שלב שרון
נזכרת שגם לה יש ילד, ושצריך כבר לצאת לאסוף אותו מהפעוטון. כולם נלחצים, ורק נושי
לוקח את הזמן שלו בכיף.
"יאללה נוש", אני מחליטה לנסות עליו טכניקה
ירושלמית עתיקת יומין. "לא ללעוס, לבלוע!!"
וזה מעביר אותנו לפינת המתכון. גם הפעם מדובר במתכון שהוזמן מראש –
מתכון של פשטידת בצל, שהבסיס שלה הוא מתכון שקיבלתי משירה וקצת שיניתי.
פשטידת בצלים
4-5 בצלים קצוצים (רצוי מאד לערבב – בצל לבן, סגול, כרישה, בצל
ירוק, עירית וכו')
חצי כוס שמן (לא שמן זית)
חצי כוס מים
כוס קמח תופח מאליו (או כוס קמח רגיל וכפית אבקת אפייה)
2 ביצים
כפית מלח
פלפל שחור
גבינה קשה מגוררת (פרמז'ן, קשקבל, צ'דר, צהובה או מה שיש.
אפשר גם לערבב) – בערך כוס
גבעול רוזמרין
צ'יפורים - מוצרי חלב שונים שיש בבית (פירוט בהמשך)
מערבבים הכל בקערה חוץ מהבצלים והגבינה. מוסיפים חצי מכמות
הגבינה ומערבבים. מוסיפים גם את הבצלים הקצוצים (אפשר להוסיף גם פטריות) ומערבבים
הכל יחד. עכשיו שימו לב: אם יש בבית מצרכים שבא לכם לסיים כמו גבינה לבנה, יוגורט,
שמנת חמוצה/מתוקה, קוטג' וכיו"ב – אל תתביישו. זה הזמן. רק אל תהפכו את
התערובת לנוזלית מדי.
מעבירים את התערובת לתבנית ומפזרים למעלה את שארית הגבינה. מכניסים
לתנור בחום בינוני למשך 30-40 דקות. הפשטידה תהיה זהובה וקריספית כשהיא מוכנה,
והבצלים רכים. אם לא – יש להחזיר לתנור עד לריכוך הבצל.
אז למה גבעול רוזמרין? כי אם בא לכם לעשות רושם של טבחי-על,
אתם יכולים להניח במרכז התבנית גבעול של רוזמרין (לפני האפייה, כמובן). זה גם נראה
מאד יפה וגם עושה ריח משגע בבית בזמן האפייה.
וואו, עכשיו ממש בא לי להכין את הפשטידה הזו. אז אם אני אכין
אותה כבר היום אני אשתדל להעלות תמונה. בינתיים – נשיקות לכולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
