בשבוע שעבר מלאו שלושה חודשים להולדתו של דניאל. מצד אחד, לא
ייאמן כמה מהר עף הזמן ואיך תכף נגמרת לה חופשת הלידה (הרשמית) שלי, הרי רק עכשיו
התחלנו סוף סוף להתרגל לזה שיש לנו תינוק (התחלנו. עוד קשה לומר שאנחנו כבר רגילים).
מצד שני קרו כל כך הרבה דברים בזמן הזה - לנו ולנושי - שנראה לי כאילו עברה לפחות
שנה. הוא משתנה כל הזמן, גדל ולומד דברים חדשים, וכשמודדים את הזמן על פי השינויים
שחלים בו נראה כאילו הזמן "מספיק" לעשות יותר דברים. למשל: יש לנו שמיכה
רכה ונעימה שקנינו לו עוד לפני הלידה. בחנות היא נראתה לי די קטנה, ואפילו
ביקשתי מהמוכרת שמיכה גדולה יותר. מזל שהיא היתה מספיק מנוסה כדי לא לתת לי, כי
כשנוש נולד והתחלנו לכסות אותו בשמיכונת שקנינו, היא נראתה ענקית למרות שקיפלנו אותה כל פעם לשתיים. חודש וחצי אחרי הלידה, פתאום שמתי לב שכשאני מכסה אותו,
הרגליים הקטנטנות כבר טיפונת מציצות להן בסוף השמיכה המקופלת.. ויש בגדים שהיו
גדולים עליו כשהוא נולד ועכשיו פתאום מתאימים בדיוק, ואפילו קטנים! בהתחלה חשבתי
שהם מתכווצים במייבש הכביסה, אבל לאט לאט התחלתי לקלוט שמול העיניים שלנו, בקצב
מסחרר ובכל זאת כמעט בלי שנרגיש, גדל לו תינוק, והופ, עברה לה רבע שנה...
אז לרגל האירוע, החלטתי להקדיש פוסט לזיכרונות מהימים
הראשונים, שנראים כאילו קרו לפני רבע מאה. אחרי הכל, אלה היו השיעורים הראשונים
שלנו עם נוש.
שעת האפס - או - למי הוא דומה # 1
שעה אחרי הלידה, כולנו בוחנים את נושי בהתרגשות ומנסים לראות
למי הוא דומה. פרידה, דודה שלי, מחזיקה אותו וקובעת נחרצות שיש לו אף בדיוק כמו שהיה
לי כשהייתי קטנה. אני צוחקת ש"מסכן הילד", אבל אז קולטת שגם אנדראה עושה
פרצוף מבואס. הלו??! לי מותר לצחוק על עצמי, אבל מה נראה לו שהוא עושה?!
מוצפת
הורמונים, אני מחליטה שהנקמה בוא תבוא.
שיעור לשון
שישי בבוקר, בערך שש שעות אחרי הלידה. אנחנו כבר במחלקת היולדות
בהדסה, מתרגשים ומתלהבים מנושי. הצוציק שלנו עדיין עם ראש קונוס, אבל העיניים שלו
פקוחות לרווחה, וכל אחות שנכנסת לחדר מתפעלת מכמה שהוא ערני וברור. פתאום אני שמה
לב שהוא מוציא את הלשון הקטנטנה שלו החוצה, ומיד קופצת בהתלהבות: "מה זה,
נושי? מוציא לשון לאמא? חצופון שלי פיצפון! אתה חושב שאמא לא יכולה להוציא לשון
חזרה?" אני מוציאה לו לשון וממטירה עליו נשיקות. נוש לא מתרשם ושוב חורץ לשון
באיטיות. אני מתפעלת מכמה יפה הוא כבר יודע לשחק ואיזה גאון הוא ושוב מגיבה בהתאם,
וחוזר חלילה. בשלב מסויים נכנסת לחדר ציונה, האחות האגדית של יולדות ג', ובוחנת
אותי במבט חשדני. "חמודה, למה את מוציאה לו לשון?", היא מתעניינת. אני
מרימה עיניים מתפדחות ופולטת במבוכה את הדבר הראשון שעולה לי בראש: "אממ..
הוא התחיל!"
ציונה (קצת בשוק ממני): "הוא הוציא לך לשון?"
אני (שמחה שהיא מבינה לליבי): "כן!! עוד לא נולד! ראית
איזה חוסר כבוד?"
ציונה (מבינה שיש לה עסק עם סתומה): "חמודה, זה ילד
ראשון?"
אני (מרגישה שעוד לא עברו שש שעות וכבר נכשלתי בחינוך):
"מממ, כן... "
ציונה (נאנחת עמוקות): "מותק, זה לא עניין של כבוד. הילד
פשוט רוצה לאכול... כשתינוקות רעבים הם מוציאים לשון..."
הא?! סאממק. למה אף אחד לא עדכן אותי?! הילד גווע מרעב ואני מתעסקת
בלהוציא לו לשון!!
למי הוא דומה # 2
נוש פקח עיניים לרווחה כבר בחדר הלידה, וכבר אז ראינו שהן
קצת כחולות. כשעלינו למחלקה, באור היום, כבר אפשר היה לראות שהן יפהפיות,
כחולות-אפורות.
"איזה יופי!" צהלתי וחיבקתי את אנדראה. "כבר
חשבתי שיהיו לו עיניים בצבע חום כמו שלך!"
אנדראה מסתובב אליי לאט. "למה? מה רע בעיניים שלי?"
"לא, שום דבר, הן מאד יפות..." אני ממלמלת ומחייכת
לעצמי.
שיעור תזונה
ביום השני לחייו של נושי, כשהבנתי שעם כל הכבוד להנקה עדיין
אין לי חלב והוא רעב, החלטתי לשלב לו בתפריט גם מטרנה. שאלתי את ציונה מה הכמות
שהוא אמור לאכול בשלב הזה, והיא הזהירה אותי לא לתת לו יותר מ – 15 סמ"ק כדי לא להכביד על הקיבה הפיצפונית.
פרידה, דודה שלי, שנכחה במקום, שלחה אל ציונה את החיוך הכי חביב ומנומס שלה, אבל בשנייה
שהיא יצאה מהחדר הסתובבה אליי והודיעה חגיגית שאני צריכה להתעלם לגמרי מההוראות.
"מה זה השטויות האלה? תני לו לאכול כמה שהוא רוצה, וכמה שיותר - יותר טוב! אל
תהססי לדחוף לו אוכל!" הרביצה בי את הפילוסופיה המשפחתית שעוברת אצלנו מדור
לדור כבר מי יודע כמה זמן.
"אבל שמעת שהיא אמרה שהקיבה שלו עוד קטנה!" ניסיתי
למחות.
"עזבי אותך, הם לא מבינים כלום. בזמנו, כשאחות טיפת חלב
אמרה לי שכבר אפשר לתת לאוסי שלי טיפ-טיפונת מיץ תפוזים בכפית, אוסי כבר הייתה
אוכלת קובה!"
למי הוא דומה # 3
אמצע הלילה, יולדות ג' שקטה יחסית, נוש (שוב) מתעורר לאכול
ושנינו יושבים ובוחנים אותו בהתלהבות. "תראה," אני אומרת לאנדראה,
"פעם ראשונה שאני שמה לב לאוזניים שלו. איזה מזל! הוא קיבל את שלי!"
אנדראה מפנה אליי מבט חוקר. "למה, מותק? מה רע באוזניים
שלי?"
אני נקרעת מצחוק.
שיעור ביולוגיה
הידעת? ברחם, עוברים עטופים בשכבה מיוחדת של עור ושיער (קצת
דומה לשעווה, ממה שהבנתי), שמגנה עליהם ומבודדת קצת ממי השפיר. לקראת הלידה הם
מתחילים להיפטר מהשכבה הזו, אבל רובם נולדים עם שאריות ו"מתקלפים" לאט
לאט במשך החודשים הראשונים. על העובדה שיש שכבת עור כזו ידעתי. נושא השיער, לעומת
זאת, היה חדש לי. נוש נולד די חלק, ובהיר, וברור, ויפהפה, אבל באחת הפעמים
הראשונות שבהן ציונה ניסתה ללמד אותי להניק "סקין טו סקין", קלטתי
פתאום שיש לו כתפיים קצת שעירות.
"מה זה??!" התפלצתי כולי. "נולד לי מושיק
עפייה!!"
"זה בסדר", ציונה כבר הייתה רגילה לשטויות שלי.
"זה ירד תוך כמה ימים. עכשיו שימי לב, את מחזיקה אותו ככה, מסובבת ככה,
ותרימי יד... את מקשיבה?"
לא, לא הקשבתי. כאילו, מה הנקה עכשיו?! יש דברים הרבה יותר
דחופים: "ציונה, חייבים להתחיל לחשוב על טיפולי לייזר. אף פעם לא מוקדם
מדי."
"תפסיקי, בחייך," ציונה הזדעזעה. "יש לך
תינוק יפהפה!"
"את צודקת, ברור," חייכתי בשביעות רצון. "ואם
ככה, אז כמה את חושבת ישלמו לנו ב'פרופורציה' על פרסומת של לייזר לתינוקות?"
למי הוא דומה # 4
שלושה וחצי ימים אחרי הלידה, יום השיחרור מבית החולים. בהתאם
למה שכתוב בכל ספרי ההכנה ללידה, אני חווה נפילת הורמונים ואת מה שמכונה
"דיכאון היום השלישי". המחשבות על יציאה לבית שבו לא תחכה אמא שלי מפילות
אותי כנראה אפילו יותר נמוך מיולדת "רגילה" (יש דבר כזה?). אנדראה נחוש לעודד את רוחי. מודע לכך שאני כבר שנים חושבת שאצבעות הרגליים שלו מצחיקות נורא,
הוא מחליט ללכת על הקרבה עצמית.
"מותק, תראי את אצבעות הרגליים של נושי," הוא מניף
מול פניי את כף הרגל הקטנטנה של דניאל ומרים לי להנחתה.
"וואו," נדלק לי לאט זיק של אור בעיניים, איפשהו
בין הדמעות. "תראה איזה מזל, הוא קיבל את אצבעות הרגליים שלי!"
"למה?!" אהובי מזייף פרצוף נעלב. "מה רע
באצבעות הרגליים שלי?!"
שנינו מתפוצצים מצחוק. מה שלא מפריע לי, כמובן, להמשיך לבכות...
שיעור גיאוגרפיה - או - מתי כבר יוצאים לחופש?
שלושה חודשים הספיקו לנוש כדי לבדוק קצת את האזור. הנה
רשימה (חלקית) של המקומות שהוא כבר הספיק לפקוד:
ירושלים, גבעתיים, פתח תקווה, יד השמונה, יפו, כפר רות, כפר
סבא, הרצליה (פיתוח), מודיעין, רמת גן, מושב גבעת חן, חיפה, תל אביב, נצרת,
רחובות, רעננה, מבשרת ציון ואני בטח שוכחת... ככה זה כשיש לאמא ואבא חברים מכל
רחבי. בגזרת האטרקציות אפשר למנות את מוזיאון ישראל, גן החיות התנ"כי, פארק הירקון, גן הבהאים, הטיילת בתל אביב, חוף הים בחיפה, שווקים שונים והרבה הרבה מסעדות ובתי קפה.
אז עכשיו, כשהוא חוגג יומולדת שלושה חודשים והוא כבר לא סתם
קטן, החלטנו לצ'פר אותו. השבוע הגשנו בקשה לדרכון חדש לנושי הדנדש.. בשאיפה שדרכון שהונפק
במערכה הנוכחית יוחתם במערכה הבאה. פרטים על המסע ש(אולי) ייערך בחודש הבא –
בקרוב.
ובהזדמנות זו - תודה רבה לכל החבר'ה על המנשא המעולה, שהצטרף אלינו לפני שלושה שבועות והפך את הטיולים להרבה יותר קלים! זאת אחת המתנות, אם לא ההה...!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
