לרוחצים בים

ביום שני, חול המועד פסח של 2009, חמישה ימים אחרי שאמא שלי אושפזה לראשונה במחלקה האונקולוגית, קראה לי ד"ר לוטם לשיחה. אני בתמימותי (או טמטומי?) חשבתי שאולי היא רוצה לדבר איתי על מועד השחרור מביה"ח, כי איזו מתמחה אמרה לי במהלך הסופ"ש שנשתחרר ביום ראשון או שני. אבל לד"ר לוטם היו דברים אחרים לגמרי להגיד לי. היא הסבירה לי ברוך ובסבלנות אבל בצורה ישירה מאד, שהריאות של אמא שלי הולכות וקורסות ושהם לא יודעים איך לטפל בזה. היא אמרה שיש לנו שבוע. היום אני יודעת שהיא הייתה נדיבה.

מה שקרה בימים הבאים יכול לספק חומרים לספר שלם. אולי אני צריכה לכתוב אותו פעם. נכנסתי למערבולת של עשייה: הייתי צריכה לבשר לכל המשפחה איכשהו, הייתי צריכה להחליט איזה טיפול אמא שלי כן תקבל, הייתי צריכה להחליט אם ואיך לספר לה, הייתי צריכה לנצל כל שנייה איתה.

אבל אחה"צ פיניתי זמן ולקחתי את אנדראה לשיחה. למרות שעוד לא התחלנו ברצינות "לעבוד" על תינוק, כבר היו לנו כמה שמות שהשתעשענו בהם מדי פעם. ביקשתי ממנו ש"נסגור" את הרשימה.

בערב, כשנשארתי לבד עם אמא שלי, סיפרתי לה את מה שהיא הכי רצתה לשמוע מאז שהתחתנו. סיפרתי שאנחנו כבר חושבים על תינוק. היא התרגשה מזה מאד. אמרתי לה שכבר חשבנו על כמה שמות, והצגתי בפניה את האפשרויות. היא חייכה חיוך גדול ואמרה שהשמות מקסימים. אני זוכרת שהפנים שלה ממש זרחו מאושר והתלהבות. שאלתי איזה שם היא הכי אוהבת, והיא התעקשה שכולם מאד מאד יפים. גם אני התעקשתי. עבורי זה הפך קריטי. אז היא ביקשה לשמוע שוב את השמות, חזרה והדגישה שוב שכולם נהדרים, ואז ציינה שם לבן ושם לבת. את השם שהיא בחרה אתם כבר מכירים.

בסוף השיחה היא אמרה שהיא מקווה שתזכה לראות את זה, ואני כבר ידעתי שלא. התלבטתי איך לספר לה, אם בכלל, אבל אמא שלי הייתה אישה חכמה עם הגיון בריא מאד, ואינטואיציות שעזרו לה במקומות שההגיון כבר לא מגיע אליהם. למחרת, מוקדם מאד בבוקר, גם היא הבינה. היא קראה לי לשיחה והתחילה להכין אותי, ניסתה לרכך את המכה, את השוק, את הפרידה. במשך שלושה ימים דיברנו, אני והיא, ונפרדנו, וסיכמנו, ובכינו, וצחקנו. היא ניסתה להכין אותי ככל שיכלה והעבירה אליי כל מידע שנראה לה חשוב, החל מאיפה נמצאים הקודים של חשבונות הבנק באינטרנט, דרך עצות מועילות (אלוהים, כמה מועילות) לגבי איך לצלוח את השבעה בשלום, ועד שיחות על מה לעשות אם יהיו לי בעיות להיכנס להריון, ועד כמה הזוגיות שלי עם אנדראה ברוכה בעיניה ומרגיעה אותה ברגעים הקשים האלה.

היא נפרדה מכל בני המשפחה, אחד אחד (וכמו שאתם יודעים יש לנו משפחה גדולה מאד). אלוהים יודע איך היה לה כוח. וכל אותו הזמן דאגה בלי הפסקה לדעת מה איתי, לנהל איתי שיחות, ללטף ולחבק אותי. מאוחר יותר אמרה לי ד"ר לוטם, שזה דבר נדיר מאד. בדרך כלל כשאדם מבין שהוא עומד בפני מותו, הוא נוטה להתכנס בעצמו ולהסתגר. נדיר מאד שאנשים מתנהגים כמו אמא שלי, שדאגה לי, דיברה איתי, חשבה עליי והייתה איתי עד הרגע האחרון.

שלושה ימים אחר כך, יום אחרי פסח, היא נפטרה. כשאני כותבת את המילים האלו כאן אני עדיין מאד מופתעת מהעובדה הזאת.

שנה ושבעה חודשים אחר כך נולד לנו דניאל. אמא שלי ידעה למה היא כל כך שמחה שרצינו תינוק. הוא ממלא אותנו בהמון שמחה ואושר, כל חיוך שלו מדליק לי את השמש מחדש. ובתוך כל ים העצב האינסופי על ההחמצה הגדולה, על זה שהיא לא תראה אותו אף פעם, על כמה שהפסדנו כולנו – היא ואני וגם הוא – אני לפחות שמחה שהוא יידע, כשיגדל, שסבתא שלו הייתה זו שבחרה לו את השם. סבתא שלו, שהתרגשה ממנו ואהבה אותו מאד, עוד הרבה לפני שהוא נולד.