לרוחצים בים

פברואר 2011, נוש בן שלושה חודשים, פעם ראשונה בבריכה!

יום אחרי - טיול בשמורת המסרק, כשעוד אפשר היה להחליף לו חיתול על הברכיים שלנו...

בדרך חזרה נוש נרדם בסל קל תוך כדי משחק עם הדובי.

בן ארבעה וחצי חודשים, פגישה נרגשת בשדה התעופה עם אבא, שחזר משבוע וחצי בארה"ב.

בגיל ארבעה חודשים הוא כבר מצליח להתרומם יפה על הזרועות. מהר מאד הוא לומד שאפשר לנצל את היכולת החדשה כדי לבדוק אם אנחנו ערים. אז הנה מה שראינו לילה אחד, בסביבות שתיים וחצי: 

הראש המבצבץ הזה קידם את פנינו בחיוך כל בוקר מאז. שבועיים אחר כך הוא גם התיישב:

והפגין התלהבות סוחפת מהאוכל של אמא (יו-הו!!!! ההשקעה משתלמת!!!)

ואז ארזנו אותו ולקחנו אותו לביקור משפחתי באיטליה

יש! טסים!!

(אגב, עד שאמא שלו נזכרת לשים את התמונות בבלוג, הוא כבר הספיק לבקר שם פעם נוספת).

באיטליה חגגנו לנושי שישה חודשים, וסבתא אליענה הכינה לו עוגת קצפת. היא ביקשה מסבא איזרקו לכסות את העוגה עד שהיא תוגש. כיוון שהוא לא מצא את המכסה של התבנית החגיגית, וכיוון שסבא איזרקו הוא גבר, הוא החליט לכסות את העוגה (ואת הקצפת!) במכסה של סיר שנראה לו בגודל מתאים...

אז זה מה נהיה:

בגיל הזה נושי כבר זחל על כל הבית ואני חשבתי שזה השלב הכי קשה, כי מאד בעייתי לעזוב את החדר ליותר משלוש דקות (יענו - אין מצב ללכת לשירותים כשאני לבד בבית). הו, התמימות...

חוץ מזה, הוא המשיך להתנסות בחוויות קולניריות שונות. יום אחד אכלתי לי משמש ולפני שהבנתי מה קורה הוא התנפל לי על האגודל, משך אותה אליו בכל הכוח (והיי - יש לו כוח!!), הפיל את עצמו על הפרי ואכל בהתלהבות. כל ניסיון למשוך את המשמש מפיו נתקל בהתנגדות נחרצת, עד שבסוף נכנעתי והתפללתי שלא אצטרך להשתמש במיומנויות העזרה הראשונה שלמדתי בטירונות...

אה, והוא גם אוהב קפה קר.

מאד אוהב. למעשה, כשיש קפה קר בסביבה ונוש מצליח לשים עליו את ידו (או את פיו) - הוא לא מוכן להרפות ממנו.

הנה אבא מנסה (לשווא) לקבל איזה שלוק.

הדבר היחיד שיכול להתחרות בקפה קר הוא, הממ...

כף רגל קטנה!

חוץ ממשיכה לפירות ומשקאות של קיץ, הוא גם פיתח משיכה בלתי נשלטת לכל מה שקשור באלקטרוניקה. עם כל העדינות שלו, הוא לא היסס להיכנס לעימותים עם ילד שגדול ממנו פי שלוש, רק בגלל שהנ"ל החזיק ביד אייפון.

בביקור השני שלנו באיטליה, כשנסענו ברכבת, התיישב לידנו בחור חביב שהטריף את נוש לגמרי. הוא שלף מתיקו בזה אחר זה מחשב נייד, פלאפון, אייפון, אוזניות מתוחכמות, מצלמה דיגיטלית ואפילו קונסולת משחק כלשהי. הוא לא הפסיק לקבל שיחות בשני הפלאפונים, כך שהכל צלצל, ציפצף והפיץ אורות צבעוניים... דניאל בהה בו בהערצה גלוייה, ואז ניסה כמובן "לטפל" לו בכל המכשירים... למזלנו לבחורצ'יק יש בבית שני ילדים קטנים, אז הוא גילה הבנה..

באותה נסיעה לאיטליה, כשדניאלי בן שבעה חודשים וחצי, השכבתי אותו יום אחד לישון והשתרעתי על המיטה שלי, שצמודה לשלו. אחרי כמה רגעים פקחתי את העיניים למשמע התנשפויות מאומצות, וכמעט התעלפתי מבהלה כשפתאום ראיתי ראש מתנוסס ממש מעליי. הפספוס למד לעמוד  !!

בגיל שבעה חודשים וחצי!!

אם חשבתי שזחילה היא השלב הקשה ביותר להורה המשגיח, אז נו, טעיתי בענק. מהרגע שהוא התחיל לעמוד כבר לא יכולתי לעזוב אותו אפילו לשנייה אחת (מי אמר שלוש דקות קודם? ועל איזה שירותים דובר? אפילו מיצמוץ ארוך מדי הוא בגדר הפקרת התינוק! הוא הרי למד לטפס לו למצב עמידה, אבל חלפו שבועיים וחצי לפני שהוא למד גם לרדת חזרה לישיבה כמו שצריך...)

הפיתרון שמצאנו היה לול (תודה, סיגי!!) , אבל האמת שהוא לא ממש אוהב את הרעיון.

ועם מבט כזה בעיניים מי יכול להשאיר אותו שם...?

הנה, ככה השימוש בלול הרבה יותר טוב, לדעתו.

כי ככה אפשר לטפס על כל מה שרואים.

ונסיים את העדכון עם חדשות סוערות מהחזית: לדניאלי כבר יש שתי שיניים קדמיות קטנטנות!!!

אבל למרות שהן איתנו כבר חודש וחצי, ולמרות שיש לו המון המון תמונות של חיוכים, איכשהו מצאתי רק אחת שבה רואים היטב את השיניים. קבלו:

זו תמונה מטיול באלפים האיטלקיים, ליד הבית של ההורים של אנדראה. כיוון שהיא לא מדהימה בעיניי, אז הנה אני סוגרת את אלבום התמונות הזה עם תמונות נוספות מאותו טיול:

ולפינת המתכון.

בתגובות של הפוסט הקודם שירה ביקשה את המתכון של הפאדג' שהכנתי כשהיא הייתה כאן, לפני שגלתה לה לאוקספורד. אחרי המחמאות שהיא שפכה שם, היה ברור שהמתכון הבא יהיה הפאדג'...

קבלו אותו.

פאדג' שוקולד עם פטל

מצרכים:

400 גרם שוקולד מריר (אפשר להחליף חצי מהכמות בשוקולד לבן אם רוצים)

פחית של חלב מרוכז ממותק (397 גרם)

פטל (אפשר גם פירות יער אחרים. להשיג באגף הקפואים בכל סופר)

2-3 כפות בייליס

מה עושים?

- שוברים 200 גרם מהשוקולד לקוביות, שמים בקערה עם חצי מכמות החלב הממותק וממיסים במיקרו (בין דקה לדקה וחצי וזה כבר נמס). מערבבים היטב, מוסיפים את הפטל, מערבבים שוב ויוצקים לתבנית קטנה (קטנה!). מיישרים עם מרית.

- שוברים את שאר השוקולד לקוביות, שמים בקערה עם יתר החלב הממותק וממיסים במיקרו. מערבבים היטב, מוסיפים את הבייליס, מערבבים שוב ויוצקים בעדינות על השכבה הקודמת שבתבנית (אם משתמשים בשוקולד לבן - לנסות לשמור על הצבעים נפרדים, זה נראה יותר טוב). מיישרים עם מרית ומכניסים לקירור: או לשעה במקפיא, או לארבע שעות (לפחות) במקרר.

- לאחר הקירור חותכים לקוביות של 2X2 ס"מ ומגישים (שימו לב, זה פאדג' ולא עוגה, אז זה מאד מאד מתוק. אוכלים את זה כממתק ולכן בכמויות קטנות).

בתיאבון!!

ונפתח בהתנצלות - כן, אני גרועה. לא מצליחה למצוא זמן לפרסם פוסטים, אפילו כשהם כתובים לי על המחשב כבר חודשים. אבל הנה אני כבר מפצה בפוסט עמוס תמונות, ומבטיחה לנסות להעלות בקרוב גם את השאר. הערה קטנה לפני שמתחילים: הפוסט הקודם גרף המון המון תגובות, גם בבלוג עצמו וגם תגובות אישיות מאד למייל שלי. בלי שום ציניות - אני רוצה רק להגיד שזה מאד ריגש אותי, ולהודות לכולם. ודי נדהמתי לגלות פתאום שבערך שליש מהקוראים הקבועים של הבלוג איבדו הורה (וחלק אפילו שניים). לא שלא ידעתי על כל אחד מכם בנפרד, זה הרי בלוג שמיועד לחברים, אבל המסה הזאת התחוורה לי פתאום ממבול התגובות. וזהו עם הנושא הזה, לא נכנסים לדיכאון היום. היום יום נחמד.

מה שכן, מההתכתבות עם כמה מכם בעקבות התגובות קלטתי פתאום שלא כולם יודעים שאני תמיד עונה חזרה לכל מי שמגיב פה בבלוג. אז שימו לב: כשאתם מגיבים, תכניסו גם את המייל שלכם (ממש מתחת לאיפה שאתם כותבים את השם שלכם). אל תדאגו, הוא לא יופיע באתר, כי שורה מתחת יש אפשרות לבקש שהוא יהיה מוסתר (בד"כ היא כבר מסומנת כברירת מחדל). ככה תוכלו לקבל עדכון למייל שלכם כשאני עונה.

יאללה, מתחילים.

מזמן-מזמן, אי שם בשנת אלפיים, התחתן הזוג הראשון בחבר'ה שלנו. היינו כל כך נרגשים לקראת החתונה, ובמיוחד מהעובדה ששני בני הזוג היו מהחבר'ה (גור ורקפת!), שהחלטנו להתחיל במסורת חדשה: בכל פעם שמישהו מהחבר'ה יתחתן – נעביר בינינו גביע שעליו נחרוט את שמות החתן-כלה ואת תאריך הנישואין שלהם. בכל חתונה יעניק הזוג שנישא אחרון את הגביע לזוג החדש, שמצידו ישמור עליו עד לחתונה הבאה. עברו הרבה-הרבה שנים, פאותיו של בסיס הגביע כבר התמלאו יפה בהרבה-הרבה שמות, ובחתונה (הישראלית) שלנו קיבלנו אותו במהלך החופה מקרן וקובי. מאז הוא אצלנו, מקשט את הסלון ועוזר לנו לעשות רושם של אלופים, כי כל מי שנכנס בטוח שזכינו בו באיזו תחרות ספורט חשובה...

כשנולדו הילדים הראשונים בחבר'ה (ו-וואו, יש כבר המון, טפו-טפו-טפו!!) הוחלט על מסורת נוספת – העברת דובי חביב בין כל מי שהחסידה ביקרה אצלו. על בגדיו של הדובי נכתבים כל פעם שמות התינוקות החדשים ותאריכי הלידה שלהם. ובכן, כיוון שמאז החתונה שלנו עוד לא היו טקסי נישואין נוספים, וכיוון שדניאל המקסים פקד אותנו לא מזמן, הרי שאנחנו מחזיקים בביתנו את הדובי, וגם את הגביע הוא שלנו!!

אז זכינו בדאבל וזה מאד משמח אותנו, כי ממש כיף להחזיק אוצרות כאלה בבית. אבל משמח עוד יותר לדעת שצריך להזדרז עם פרסום התמונות, כי בקרוב, בעזרת השם וחמסה-חמסה-שום-בצל, צפויה להתבצע העברה נוספת בגזרת הדובי, אל מעיין החדש-דנדש של קובי וקרן! אי לכך ובהתאם לזאת השתוללנו עם התמונות:

     

עוגה-עוגה-עוגה

סיוון, חברה שלי, סיפרה לי שהיא מתכוונת ללכת לסדנת פיסול על עוגות בבצק סוכר והראתה לי תמונות אינטרנט יפהפיות של עוגות מפוסלות. כמובן  שלא נתתי לזה לעבור לידי, והודעתי לה מיד שבדיוק בשביל זה יש חופשות לידה ושגם אני בעסק. יומיים לפני, כשישבנו לקפה עם סיגי ויוחי, סיפרתי לסיגי שאני הולכת לסדנת עיצוב עוגות. אנדראה ויוחי החליפו מבטים גבריים מלאי משמעות (סאב-טקסט יוחי לאנדראה: "חבל לי עליך, אח שלי, התחרפנה לך האישה."). שנייה אחר כך, כשחשבו שלא שמעתי, יוחי לחש לאנדראה בטון אמפטי ורווי ניסיון: "תקשיב, זה בדיוק הסימן שלך. אתה חייב לשלוח אותה חזרה לעבודה..."

אבל למרות הסקפטיות, כשחזרתי הביתה עם העוגה אפילו אנדראה נאלץ להודות שהיא יפהפיה...:

חודש וחצי עמדה העוגה על השיש כי ממש כאב לי הלב לזרוק את הדמויות שפיסלתי בעמל כה רב. התעלמתי מהרמיזות העדינות של אנדראה על המפגע התברואתי ("תקשיבי, אם לא נזרוק אותה בעצמנו היא תוכל בקרוב ללכת לבד עד הזבל..."). אבל יום אחד קלטתי שהעוזרת מתכוונת לנקות ממנה אבק, וזה היה עבורי האות שהגזמתי. מה אפשר להגיד, זה לא היה פשוט, אבל בסוף היא נשלחה אחר כבוד אל האשפה. יומיים אחר כך ביקרתי במקרה אצל סיוון וראיתי את הדמויות שהיא פיסלה יושבות להן בגאון על מדף במטבח. מתברר שאת הדמויות עצמן אפשר להוריד מהעוגה ולשמור לנצח. מתברר שגם אמרו את זה בשיעור, ורק אני בטמטומי שמרתי שבועות ארוכים את העוגה כולה, ועוד בסוף זרקתי אותה יחד איתן! ססאממק!! למה, למה אני לא מקשיבה בשיעורים? למה?!!

לפחות נשארו לי התמונות...

הפרטים הקטנים שלקח לי שעות לפסל: שיער גולש, אצבעות, כף יד מבצבצת משרוול, כיס דגמ"ח...

נעליים עם פרח (...!), נעלי קרוקס:

העוגה נפרסת לכבוד יום ההולדת של תמר (החלק ללא הדמויות!) 

אישה עם סיר ג'חנון - עוגה לסבתא          עוגה לשחר, שאוהב את ספר הג'ונגל:                      עוגה של עידן הקרח:

שמכינה ג'חנונים כל שבת:         

שבת בצהריים. אנחנו מתיישבים לארוחה הודית ב"טנדורי" בהרצליה פיתוח (רינה פושקרנה בעצמה הובילה אותנו אל השולחן!). נושי, מצידו, שותה בהתלהבות את החלב שלו ונהנה לא פחות. בשלב מסויים אנדראה מתחפף לשירותים (יש לו איזה חוש להסתלק תמיד שנייה לפני שקורות פאדיחות). נושי מחליט שזה הזמן להפסקת ביניים. אי לכך הוא מוציא את הבקבוק מפיו, מסתכל סביב במבט תמים ותוקע את הגרעפס הכי אימתני שיצא לו מאז
שהוא נולד, בדציבלים שמגרדים את סף הכאב. אני מסתכלת עליו המומה, קולטת שהוא עצמו המום לא פחות, ועוד לא מצליחה להחליט איפה הכי כדאי לקבור את עצמי כשאני פתאום שומעת קולות מוזרים מהשולחנות הסמוכים. כן, כולם כמובן מסתכלים עלינו (באמת שאי אפשר היה לפספס את הגרעפס הזה..), ו... תאמינו או לא, מוחאים כפיים! נוש פוצח בסדרת חיוכים לבביים לכל עבר נוכח איחולי ה"לבריאות" הנרגשים ומצליח לסחוט עוד מחמאות מכולם, ואני מתנצלת בשמו ונושמת לרווחה. איכשהו, כשמדובר בתינוק, אפילו גרעפס מצליח להיות חמוד. אין ספק שאם אני או אנדראה היינו תוקעים את הגרעפס הזה היינו זוכים למבטי גועל, נזיפות ואולי גם גלגול החוצה מכל המדרגות של המסעדה היוקרתית..

מצאתי קצת תמונות מאירועים שונים שאולי יסבירו את הגרעפסים האימתניים:

אם נותנים לי בירות - שלא יתלוננו אחר כך!

אופס, יצא לי גרעפס...

חייב לאכול משהו קטן ליד הבירה. אולי ננסה את הלחי של אבא.

אוי, לא עסק טוב, אבא מנשנש אותי חזרה...

ואפרופו אוכל, בזמן האחרון הבטחתי לכמה וכמה מכם כל מיני מתכונים. חלק קיימתי, חלק עדיין לא (ראו התנצלות בראש הפוסט על היותי גרועה), וחשבתי לי שבמקום לנסות לזכור למי הבטחתי מה, אני אנסה לתת כאן מדי פעם מתכון כלשהו, במיוחד מתכונים שתבקשו ממני. יש כמה מתכונים שכבר הבטחתי, אבל אני חושבת שהכי מתאים יהיה להתחיל עם מתכון של אמא שלי. אז הנה צלי הבשר המעולה שהבטחתי לשרון, בטעם של יום שישי בצהריים.

צלי בשר – אמא

2-3 תפוחי אדמה

תבלינים

לחמם היטב שמן, לשטוף את קוביות הבשר ולשים אותן בסיר עם מכסה (אחרת זה משפריץ). לנער מעט את הסיר, ולטגן קצת את הבשר
מכל הצדדים ("לסגור").

להרתיח מים בקומקום ולהוסיף מדי פעם קצת. להוסיף תיבול: מלח, פלפל, פפריקה חריפה, שום (לא חובה), קצת סוכר (כפית).

תפוחי אדמה חתוכים לרבעים ולבשל עד שהם מתרככים (כ – 3/4 שעה).