שאמא שלי נפטרה לפני 4 חודשים התעקשתי לקבל טבעת אחת שלה, שמאוד אהבתי.

טבעת שתמיד הייתה לה על היד, טבעת שהיא הצליחה בדרך לא דרך להבריח אותה במטוס, כאשר היא עלתה לארץ.

אתמול ראיתי שחלק קטן ממנה נשבר

וכמובן שזה אתמול ביום שהלכתי לרבנות לסדר משהו לירושה, ועמדתי שם חצי שעה ונזכרתי שאומנם זה משעשע העובדה שאני ברבנות, אבל לא משעשעת בכלל הסיבה, ואז הרב שאל אותי, מי נפטר? אמרתי לו אמא שלי, כאילו כלום. כאילו זה דבר של מה בכך.

וכמובן שאצלי הכל תמיד קורה ביחד, בצורה הכי הזויה

היום זה יום הזיכרון, ידיד שלי שנהרג במלחמת לבנון השניה קבור חלקה ליד אמא שלי, גם עם הייתי רוצה לבוא, לא הייתי מסוגלת להיות שם.

אני עוד לא מוכנה לעלות לקבר שלה, ולא הייתי יכולה להיות שם מבלי לעשות את זה.

היא חסרה לי, בזה אין ספק.

בעיקרון אני כבר בסדר, יש לי שיגרה עבודה, חברים טובים שאני סביבם, וחוץ מאתמול עבר הרבה זמן מאז שהייתה לי נפילה והתחלתי לבכות

אני עובדת בגן והיום לשניים מהילדים היה קשה להפרד מאמא שלהם. והם בכו "אמא אמא אמא" וכל מה שעבר לי לראש זה שאמא שלהם חוזרת עוד 4 שעות ושלי לא תחזור לעולם.

אני יכולה לבכות לאמא, זה לא יעזור לי.

זה יום הזיכרון לחללי צה"ל אבל אני בוכה על אמא שלי.

וזה בסדר אני מקבלת את המצב, אני יודעת שזה מה שצריך לקרות ואני יודעת שהיא גאה בי, ושהיא הייתה שלמה עם כל מה שהיא עשתה בחיים שלה.

אבל עדיין היא חסרה

בא לי סתם לשבת איתה ולדבר, סתם כמו שפעם היינו עושות.

כמו שעשינו בפעם האחרונה ואמרתי לה, אמא תפסיקי את הטיפולים הם כבר לא עוזרים לך, הם לא יצילו אותך, שעתיים ישבנו אז ודיברנו, אחרי זה כל הסופ"ש ברחתי מהבית כי לא יכולתי לראות אותה במצב הזה.

4 ימים לאחר מכן היא נפטרה.

ועכשיו נשברה לי חתיכה מהטבעת שלה, חלק ממנה נפל.

הכי הזוי, זה שהתחלתי לצאת עם מישהו מישהו בפעם הראשונה שנפגשנו דיברנו בינינו והוא סיפר לי שאבא שלו נפטר מסרטן ואני אמרתי לו שאמא שלי חולה.

בפעם לאחר מכן שנפגשנו וזה היה כמה חודשים לאחר מכן, המצב של אמא שלי היה כבר מאוד קשה ודיברנו רק עליה.

ואז אבא שלי התקשר ואמר לי לבוא מהר הביתה.

הבחור מבלי לחשוב פעמים אמר לי בואי ולקח אותי הביתה מהמרכז לצפון, וזה היה כבר 10 בלילה וירד גשם, והוא עוד עלה אלי הביתה, ונשאר שם עוד איזה שעה.

ויום אחרי זה עוד בא ללוויה של אמא שלי אחרי שהוא עבד.

שלושה חודשים אחרי זה התחלנו לצאת ביחד, כן אני מודה אני די התחלתי איתו, אבל רציתי את זה עוד קודם, פשוט התיזמון היה דפוק.

הכי אירוני, שהיום הולדת שלו זה ביום הולדת של אמא שלי.

אבל עם כל זה, קשה לי להפתח בפניו ולבכות לפניו ולהגיד לו שרע לי, אומנם רוב הזמן טוב לי, בעיקר שאני איתו, אבל את הרע שלי אני שומרת לעצמי, ואני בוכה לבד, שאף אחד לא רואה.