And more then ever I hope to never fall, when enough is not the same it was before

היא נמלטה שוב מחדרה המבוצר אל הים, אותו הים שבו אבדה אהבתה הראשונה והאחרונה, אותו הים, שבלע את אהבתה היחידה. הגלים נשברים עלי חוף, קודם באה הגאות ואחריה השפל, ממש כך בלי הפוגה, מבצעים את עבותדם כראוי. הגאות- מתוקה כאהבה, מלטפת את גרגרי החול כמו כל חלקיק וחלקיק בגופה. השפל- אכזר וכואב, כמצולות, שלקחו ממנה את חייה. הירח זוהר איתן בשמי הלילה, בעוד שהיא כלואה בעצמה, כלואה בדמיונה, כלואה במבצרה. מבצר האהבה הזה, שבנתה לעצמה, שהיה מגן על נפשה פעם... כעת הוא אינו אלא מטרד- כלא שמחניק ומחליש.

היא שוב לבושה כמו ביום ההוא, ביום שבו הייתה אמורה להנשא לבחיר ליבה. השמלה הלבנה מלטפת את עורה החיוור, על שיערה האדמוני הבוהק מונח נזר. היא מניחה יד שמאל על שרשרת התליון הזהובה, אשר נשענת ברוך על צווארה. בתוך התליון, היא יודעת, נמצאים פניו של אהובה. היא מלטפת את התליון ונזכרת בו, במבטו החם, האוהב, בקולו הגברי העדין, בידיו החזקות... רחש הגלים מנעים לאוזנייה, בריזת הים הקלילה מלטפת את פניה, אור הלבנה מאיר את עורה הלבן ומעניק לו תחושה מסתורית. אותה תחושה מסתורית היא זו שמשכה אותו אליה. היא הייתה בשבילו הנערה מהמגדלור, רוח הרפאים הימית שלו. היא הייתה באה ונעלמת, מותירה אחריה טעם של עוד. התשוקה הזאת שבערה בו בכל פעם שראה אותה לא התפוגגה מעולם הודות לאווירת המסתורין שאפפה אותה. והוא, הוא תמיד היה חוזר אליה. כשביקר בספינתו בארצות הרחוקות הוא חשב עליה. הוא ראה את פניה בכל נערה ואישה במסעותיו, הוא חזר לארץ מולדתו רק כדי לחזור אליה, רק כדי לראות אותה. הוא הבטיח לשאת אותה לאישה ולקחת אותה הרחק מהמגדלור. "כל כך רחוק," הוא אמר, "שאף אחד לא ימצא אותך!" והיא פחדה, אך היא התמסרה בכל תשוקתה. היא הרעיפה עליו את כל אהבתה. היא שמרה בשבילו את כל הכוחות. הוא הבטיח ונעלם שוב. לפעמים לשבוע, לפעמים לחודש...היא חשבה רק עליו וחיכתה ליום שבו יחזור אל שפת הים, רק כדי ללגום שוב את המיץ הזה של אהבתו. מדי יום היא הייתה נמלטת לשעה או שעתיים מצינוק חייה בשם המגדלור בתקווה שהיום הוא ישוב ממסעותיו, בתקווה שהיום היא תנשא לו.

היא לעולם לא תשכח את היום הזה, היום שבו אהוב ליבה רכן על ברכיו והשחיל על ידה טבעת. זו הייתה טבעת כסופה עם אבן יפיפיה ונוצצת. היא הביטה בטבעת, מהופנטת, ולחשה לו: "כן! אני אנשא לך!"  והוא חייך. היא לעולם לא תשכח חיוך זה, כה כנה, כה אמיתי, כה מאושר. והיא יכלה להשבע שבאותו רגע בדיוק היא חייכה את אותו החיוך, אותו החיוך המאושר. הגבר הזה הפיח בה רגשות, שלעולם לא הרגישה מקודם: תקווה, אושר, אהבה, אמונה... אותם רגשות בדיוק הם אלה שגרמו לה לחזור למזח ולחכות עוד יום ועוד יומיים עד שגבר זה יחזור מעוד אחד ממסעותיו. "אני אשוב," הוא הבטיח, "והפעם אני אקחך הרחק הרחק, אני אשא אותך לאישה ואעשה אותך מאושרת." היא האמינה. וחיכתה. היא הביטה אל האופק וספרה ימים, שעות ודקות עד חזרתו. באותו היום היא לבשה את השמלה הלבנה, השמלה שבה החליטה להתחתן איתו. השמלה, שאותה חשקה ללבוש כל חייה. מאז הייתה קטנה, דמיינה לעצמה כיצד תצעד בשמלה זו אל עבר גבר החלומות שלה, שיקח אותה אל העתיד המאושר. שוב, כמו בכל יום, היא הביטה בים, וכמו בכל יום, הגלים הרכים נשברו על הסלעים, השחפים שרו את לחנם בשחקים, הבריזה מהים ליטפה את פניה ואת שמלתה. היא ראתה את ספינתו מגיעה והוא הבחין בה ונופף לה לשלום. הוא הפריח לה נשיקה אווירית וחייך את חיוכו שובה הלב.

העננים כיסו את השמיים ולפתע החלה סופה. רוח פרצים הכתה במפרשים וגלים מפלצתיים תקפו את הספינה בכעס. זעקות פילחו את השמיים והסופה חיסלה את הספינה. היא ראתה כיצד החצי השני של ליבה נוחת אל תוך המים האלימים ונבלע במצולות. היא עצמה את עיניה ודמעה זלגה על לחיה. היא רצתה לצעוק! לקפוץ למים ולהצילו! אך במקום זאת היא צנחה ביחד עם נפשה.

מדי שנה היא חוזרת למקום הזה, אל הסלעים, הממסגרים את מות אהבתה. היא מביטה אל הים, שנוצץ לאור הירח ואפוף באווירת מסתורין. היא רואה בעיני רוחה את אותה ספינת הרפאים, אשר לא הצליחה להחזיר את הגבר שלה בשלום. היא רואה את אהובה מנופף לה ושולח לה נשיקה באוויר. היא זוכרת את חיוכו המקסים. היא זוכרת את מגע ידיו. והשמלה עדיין עליה, לבנה, ישנה, מרופטת. ופניה עדיין כה צעירים, מתוקים, יונקים מהחיים.

מדי שנה הוא חוזר למקום הזה, אל הסלעים, הממסגרים את מות אהבתו. הוא רואה בעיני רוחו את אותה ספינת הרפאים, שנטרפה בסערה הפתאומית וגרמה לו לאבד את אהבתו האחת והיחידה, זו שהוא היה מוכן להקריב הכל בשבילה, למות בשבילה. הוא זכר כיצד ראה אותה מרחוק עומדת על הסלעים, מחכה לו שיחזור... כה שברירית, כה עדינה... הוא זוכר שהוא חייך אליה והפריח לה נשיקה אווירית הכי מתוקה שיכל לגייס. ואז הוא זוכר כיצד המפרשים נתלשו ממקומם על ידי הרוח העזה, כיצד הסיפון התמוטט תחת רגליו והוא נסחף אל המעמקים. הוא חזר במהירות אל פני הים, אחרי הכל זו לא הייתה פעם ראשונה שהתמודד עם סופה פתאומית, שכילתה את הספינה, עליה היה. הוא חזר בזמן לראות כיצד הציפור שלו עם הכנפיים השבורות צונחת בייאוש אל הים. הוא נלחם  בשוברי הגלים וברוח העזה, שהקפיאה אותו עד לשד עצמותיו והגיע אליה. גופתה הקלילה לא הספיקה להשחף רחוק, אך להצילה היה מאוחר מדי. עיניה מעוררות התשוקה נסגרו לצמיתות. הוא זוכר כיצד נשא אותה לחוף בזרועותיו, בתקווה שתעורר, שתפקח את עיניה ולו רק פעם אחת נוספת. הוא זוכר כיצד ראשה נשמט לאחור בזמן שנשא אותה, שיערה הג'ינג'י, שכל כך אהב, טפטף מי מלח בחזרה אל הים. עורה עדיין הדיף ניחוחות לילך. כעת, הוא ידע, רוח הרפאים שלו מהמגדלור לא תהיה יותר אלא רוח רפאים אמיתית.

ובעוד הוא עומד שם על הסלעים, כמו מידי שנה, הוא רואה אותה עומדת שם על הסלעים בשמלתה הלבנה, אותה שמרה לחתונתה, עם העטרה, שהקנתה לה מראה של נסיכה... והיא הייתה נסיכה, הנסיכה שלו. הנסיכה שעבורה היה שווה לקום בבוקר. הנסיכה שבשבילה זרחה השמש ביום והירח בלילה, הנסיכה, שבשבילה נצצו הכוכבים. הנסיכה,שבלעדיה אין משמעות לקיומו, אך הוא אינו יכול לעזוב את העולם הזה, העולם שבו נסיכתו חיה פעם, העולם הזה, שכל כך שנאה ואהבה בעת ובעונה אחת.

ואחרי כל השנים האלה שניהם ממשיכים לבוא לאותו מקום שנה אחר שנה כדי להנציח את אהבתם , שמעולם לא התממשה. הם עומדים בדיוק באותו המקום בשני עולמות שונים, בשתי תקופות שונות, ורק למספר רגעים רק פעם בשנה הם מאוחדים שוב.