And more then ever I hope to never fall, when enough is not the same it was before
Don''t walk away, don''t walk away... oh when the world is burning |
| 10/2009
אי שם באמצע החיים
עשיתי טירונות. אי שם באמצע התואר, בין שנה ראשונה לשנייה, נלקחתי לחודש- 5 שבועות של טירונות רובאי 01 בבט"ר דותן, מחנה 80. חויילתי לפלוגה ט' הידועה בתור פלוגת טורו, מחלקה 1, כיתה 4. אני לא מאמינה כמה השתניתי במהלך 5 השבועות הללו. למדתי מחדש את המושג משפחה, הספקתי להשבר לחתיכות פעם אחר פעם כאשר הבנות התקשרו בשעת ט"ש לאמהות שלהם, אבל זכיתי גם ללמוד מה זאת דאגה. כאשר המ"כית שלך באה אלייך ומקשיבה פעם אחר פעם לסיפור החיים שלך, לבעיות בבית, לבעיות בפנים... כאשר את מתבודדת ובוכה על מר גורלך והמ"מ הכי חמודה בעולם באה להקשיב לך והיא הכי מזדהה איתך שבעולם. את רואה את הדמעות בעיניה, רואה את הסימפתטיות בפניה. כאשר מ"כית של כיתה אחרת באה ושואלת אותך למה את עצובה, מה קרה? יושבת ומקשיבה ומתחשבת. כאשר מ"פ שלך, שיש לה 150 פקודות שכל יום 60 או 70 אחוז מהן חולות במשהו (על כן נקראנו גם פלוגת פ-טורו), רואה שאת מרגישה ממש רע והיא לא עוברת על פנייך, היא עוצרת לשאול מה קרה ובמטווחים היא עומדת מאחורייך למקרה שחס וחלילה תתעלפי או משהו או לא תוכלי להמשיך במטווח. כאשר את כל כך חשובה למ"מ שלך שהיא רוצה להשאר איתך בקשר, כן לשמוע מה קורה איתך כל הזמן, ואפילו היא מבטיחה לבוא לטקס סיום של בה"ד 1 שיהיה עוד שנתיים במקרה הטוב. זאת דאגה אמיתית, וכל כך קשה למצוא כאלה מפקדים איכפתיים בכלל. אז אני יצאתי מהטירונות בהרגשת גאווה ומוטיבציה- רעל- לשירות העתידי שלי. אני מעריצה את המ"מ שלי, באמת מעריצה אותה.
חבל שהטירונות נגמרה כל כך מהר, הייתי נותנת עוד איזה שבוע ככה...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
