מקום המסתור

כול כך הרבה זמן עבר מאז שנכנסתי לפה.

ואני פשוט מופתעת שיש אנשים מדהימים שעדיין נכנסים, לראות מה קורה.

אז תודה, אתם פשוט לא יודעים כמה הייתי מופתעת לפתוח את האימייל,

ולראות שיש לי מגיבים בבלוג אחרי כול כך הרבה זמן.

אז תודה רבה!!.

אנשים משתנים, וכך גם הזמנים.

תקופות משתנות, וכך גם המקומות.

הרגשות מתחלפים, וכך גם המחשבות.

חברים מתחלפים, וכך גם הסביבה.

היא הרגישה כאדם אחר, לא מה שהיא הייתה לפני שנתיים או שנה.

היא חשבה מחשבות אחרות,

היא חשבה שנוף אחר יפה יותר מהשני.

היא אפילו החזיקה את המזלג בצורה שונה.

היא קיבלה חברים חדשים ובו זמנית איבדה.

היא חוותה חוויות חדשות ומרגשות, ובו זמנית היא לא החזיקה בהם בחוזקה.

מורתה שאלה אותה בשיעור אחד:

"האם כשאת מסתכלת על תמונה שלך,

זאת את?"

היא ענתה שלא.

כי האדם שבתמונה זה לא באמת אתה.

אתה התשנת, הפכת לאדם אחר.

טוב, אז אם אתם יודעים או לא אני גרה בשדרות.

ובכול התקופה זאת לא חשבתי על לעזוב את שדרות.

כי זה הבית שלי ואני אוהבת אותו.

אז כן, מדי פעם יש את האזעקה.

ויש ימים שאנחנו מבלים במסדרון של הדירה שלנו, כי אין לנו מקלט.

אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עלי.

ברוב זמני בחופש שהתארך לי פתאום,

אני מבלה אם אחי הקטן ודואגת שהוא לא יחשוב על כול מה שקורה שם מחוץ לבית הבטוח.

אבא שלי מרותק לחדשות, כול רגע פנוי הוא הולך לראות.

אבל אני אמורה להיות רגילה לזה, לא?

הרי 8 שנים אני חיה עם זה, ואחי נולד לזה,

המסכן, אף פעם לא ראה מה זה כששקט.

אז שנה חדשה הגיעה.

2009.

שנה נוספת חלפה, ואיתה זיכרונות וחוויות שאני לא אשכח לעולם.

אני רוצה להבטיח שאני אכנס יותר, ואגיב יותר, ואכתוב יותר.

באמת שאני אנסה.

אז זה די פוסט קצר. אבל אני חושבת שאני אוכל להשתפר בהמשך. D:

אבל תישארו אל תילכו.

תמונה שצילמתי באיבים, מה דעתכם?