מקום המסתור

אני רצה במסדרון הארוך והלבן.

אני יודעת שיש מישהו אחרי,

הוא רודף אותי,

והוא לא יעזוב עד שיתפוס אותי.

ואז התמונה עוברת.

אני יושבת בסלון, על ספה חומה,

אני מסתכלת על ילדה קטנה, היא נראית לי מוכרת.

משחקת עם סבא שלה.

אני ממשיכה לרוץ,

אף אחד לא בא לעזרתי,

אף אחד לא נמצא בקצה האחר,

אף אחד לא קורא בשמי, אומר לי להמשיך.

ואז התמונה משתנה שוב.

אני יושבת ליד שולחן האוכל באותו בית.

הערב כבר ירד, וארוחה נמצאת מולי.

אך הבית ריק, אותה ילדה ואותו סבא לא נמצאים שם.

אני עוצרת במסדרון הלבן והארוך,

הפעם אני מסתכלת לאחור,

הוא השיג אותי, מוקדם יותר משחשבתי.

הוא הצליח לתפוס אותי.

הזיכרון.

אני לא יכולה להיות בבית של סבתא שלי לבד.

אני באמת מפחדת להישאר שם לבד.

הייתה פעם שאחי הקטן ואחותי נכנסו לבית לשחק,

ואני נכנסתי אחריהם,

התיישבתי על הרצפה שהייתה מול חדרו,

שיחקתי במשך כמה שניות כאשר הסתכלתי הצידה,

ופשוט הייתי חייבת לצאת משם.

אני לא יודעת מה קורה איתי.

הרי הוא נפטר לפני 7 שנים,

ורק עכשיו זה משפיע עליי?

רק עכשיו אני מבינה שהוא הלך?

אני שחכתי כבר איך הקול שלו נשמע,

אני כבר שחכתי את חום החיבוק.

ואני כמעט שוחכת איך הוא נראה,

 ואז אני במהירות הולכת לראות תמונה שלו.

אני לא מבינה איך הזיכרון הזה,

חוזר אליי עכשיו.

כול כך מוקדם.

סליחה פשוט הייתי צריכה לכתוב את מה שהרגשתי במשך חודש שלם.

אז..

כן, היה לי חופש, אבל עשיתי בו עבודה סתומה שנתנו לי "כעונש" על

שלא הלכתי לטיול השנתי.

XDD

זה כול כך מפגר.

*

אז החלטתי סוף סוף לשנות עיצוב,

ולדעתי יצא בסדר.

מה דעתכם?

לא ממזמן היו זיקוקים.

אני אוהבת את הזיקוקים.

הם במלאי צבעים.

וכאשר המשפחה שומעת את הפיצוצים של הזיקוק.

כולם רצים לחלון, מסיטים את הוילון,

ומסתכלים על הזיקוקים.

זה נחמד,

כול המשפחה ביחד, צופה במשהו כול כך פשוט.

אבל אני מרגישה שכך אנחנו סוף סוף ביחד.

אבל אז,

נורה הזיקוק האחרון,

וכול שאר הזיקוקים איתו,

נמוגים,

הופכים לעשן ברחבי השמים השחורים.

ומשם הם נעלמים.

מדבר כול כך גדול, וצבעוני.

לבסוף יוצא עשן, אשר משתחרר לשמיים.

כאילו לחופש.

   שוב,

תמונות שצילמתי כשהזיקוקים נורו.

3>