מקום המסתור

קליפ מגניב של smash mouth 

מקום מפלט

כשאני מאויימת,

כשאני מרגישה שאני לא במקום הנכון,

כשאני מרגישה שכולם מסביבי בוהים,

כשאני לא מרגישה בטוחה,

כאני עצובה או מדוכאת.

אני אוספת את עצמי,

אומרת שיהיה בסדר,

נותנת לדמעות ליפול על הכרית,

שוטפת את פניי,

והולכת למקום המפלט שלי,

למקום המסתור שלי,

ושם אני נשארת עד אשר הסערה עוברת,

עד אשר הדמעות יפסיקו לעלות,

ועד שפניי מתייבשות.

כשמישהו פוגע בי,

מעליב אותי, נותן לי להרגיש רע.

אני מחביאה את זה בתוכי,

דוחקת את הכול,

מתרחקת מהכול.

והולכת למקום המפלט,

למקום המסתור שלי,

עד שהאדם ילך או יבקש סליחה,

עד אשר אנשום לרווחה,

עד אשר ראשי יתרוקן מהבעיות.

כי אני צריכה לפעמים להימלט,

ולהוציא הכול על משהו ולא על מישהו,

אני צריכה מקום להיתחבא.

למרות שאני לא אוהבת להימלט מבעיות,

לדעתי כול אחד צריך מחבוא כזה.

משהו שאליו הוא יוכל ללכת כשעצוב.

כשלא יצטרך להרטיב את הכרית מדמעות,

ושלא יצטרך לנגב את הנזלת בשרוול המעיל,

שלא יצטרך להוציא את כעסו על מישהו אחר.

שיוכל פשוט להיות לבד,

לנשום לאט,

לשכוח מהכול,

ולהירגע.

וככה במקום המסתור שלו הוא רגוע.

משום זה גם קראתי לבלוגי כך.

כי לפה אני הולכת כשאני רוצה להימלט,

פה אני כותבת את מה אני רוצה,

מה שאני מרגישה,

מה שאני חושבת.

כי פה אני יכולה להיתחבא.

האמת,

שכבר מתחיל להימאס עליי כול השגרה הזאת.

כול יום,

כול יום אותו הדבר.

וכול שישי אני עייפה,

ופשוט רוצה לישון ולבכות.

כי זה מה שמשחרר אותי.

הבכי,

אבל אני כול כך לא אוהבת לבכות,

זה נותן לי הרגשה של חולשה,

שאני בכיינית ותינוקת.

אבל בכול מקרה הכרית רטובה,

ובילים מיובשים של דמעות על לחיי.

כול יום,

כול יום אותו הדבר.

אני צריכה למצוא משהו לעשות,

כי אני פשוט מוצפת בדברים,

ואני לא יכולה לעזוב הכול.

איך מארגנים הכול?

איך מפסיקים לבכות?

איך מוחקים את הרגשת הרייקנות?

כשאני אדע את התשובות האלו,

חזירים יעופו.

 טוב,

אז אני מבטיחה לעצמי שאני אעדכן יותר!

באמת.

אז תחכו גם לעידכון הבא,

שאולי יגיע בעוד 3 ימים.

אוהבת את כולכם.