Daughtry-Over You
אני יודעת שלוקח לי הרבה זמן לענות,
ולעדכן.
אני באמת רוצה לעדכן יותר,
להיכנס יותר לבלוג.
אבל פשוט אין לי זמן פנוי.
אני אומרת שאעשה את זה,
ואני באמת מתכוונת לזה.
קרני השמש חודרות דרך הוילונות בכול הבתים.
קרני השמש מנסות להיכנס.
לסמל את תחילת הבוקר,
התחלה חדשה.
מעטים יודעים שקרני השמש נעות במהירות גדולה,
ומרחק רב.
מעטים יודעים שמבלי השמש לא יהיו חיים.
כי קרני השמש נעות בשבילנו.
רק בשביל לסמל את הבוקר החדש.
את ההתחלה החדשה.
כול בוקר הן מופיעות שוב.
לא מאכזבות אף אחד.
עוברות דרך הוילונות,
ומאירות על פני הישנים.
אז אל תחזרו לישון,
קרני האור עברו מסע ארוך,
רק בשביל להאיר את יומכם.
טוב.
אז זה עוד משהו שעבר לי בראש,
ברגע שהתיישבתי ליד המחשב.
שמתי לב שזה קורה לי הרבה.
לא שאני יושבת הרבה על המחשב.
קרה לי הרבה השבוע,
אבל אני לא אשב עכשיו שעות רק בשביל לספר,
כמה שהשבוע היה נוראי,
או
עד כמה השבוע היה מושלם.
לא,כי אני לא אוהבת לבלבל את המוח.
אני לא אוהבת לחשוב עד כמה שהשבוע היה נוראי,
או מושלם.
כי בכול הזמן שעבר,
לא הסתכלתי לאחור.
לא חשבתי לעצמי איפה טעיתי,
או איפה צדקתי.
אולי זה רע, עדיין לא החלטתי בעצמי.
אבל למה לראות איפה טעית?
בשביל לגרום לך רק עוד רע,
לראות שיכולת לעשות את זה אחרת?
לדעתי פשוט צריך לדעת שיש שני דרכים לעשות משהו.
להחזיק מזלג ככה או אחרת,
לסרק את השיער ככה או אחרת,
להתכונן למבחן ככה או אחרת,
לחשוב ככה או אחרת,
לאהוב ככה או אחרת,
כן, יש הרבה דרכים לעשות משהו כול כך קטן.
החוכמה היא לבחור בדרך הנכונה,
לא לפי מישהו אחר,
אלא לפי מה שאתה חושב,
הדרך
שאתה חושב שהיא הנכונה.
באמת שעד כמה שהזמן עובר,
האנשים הקטנים האלו שאיתך במשך כול היום נמאסים.
אלו שאתה צריך לחיות איתם בבית.
במקום שאמור להיות רגוע,
אז תנחשו מה,
אצלי יותר רגוע בחוץ.
לא לידם.
אני רק מתרגזת יותר מהם,
רק בוכה יותר מהם,
הם רק צועקים,
רק מפקדים.
בזמן האחרון אתה צריך ללכת בשקט כדי לא לעצבן אותם.
והאמת שנמאס לי לעשות את זה.
אני צריכה לדעת איך לחיות איתם, כן.
הם המשפחה שלי, כן.
אבל לפעמים, פשוט לפעמים.
אני רוצה...
טוב. לא משנה. אני בטוחה שתגידו שאצלי זה גם ככה.
אבל אל, אני רוצה מנוחה מהם, לפחות פה בבלוג.
במקום המסתור.
טוב.
אז אני מאחלת לכם שבת שלום!!
שיהיה לכם רק ימים טובים.
ומקוו שאוכל להגיב לכם כמה שיותר מוקדם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
