elvis presley -blue suede shoes color
העט והנייר מוכנים על השולחן,
האור היחיד בחושך,
הוא המנורה היושבת על השולחן.
הילדה שוכבת על המיטה,
שבילי דמעות יבשות היו על לחייה,
שערה פזור על כריתה הלבנה.
המיטה שהייתה מסודרת מוקדם באותו ערב,
הייתה עכשיו מבולגנת,
השמיכה הייתה על הילדה,
וכריתה הייתה עקומה.
הוילון היה סגור,
לא נותן לטיפת אור לחדור.
על נייר כתובים מילים,
מילים חסרות משמעות,
שהילדה כתבה לפני שנרדמה,
אני, חיוך, מחר, לעולם, תמיד, מטה.
היה אפשר לשים את זה להרבה משפטים.
ורק הילדה יודעת מה רצתה להגיד,
מה רצתה להעביר,
רק הילדה ששוכבת עכשיו על המיטה,
שמשדרת שלווה ונינוחות.
שבכתה לפני נרדמה.
רק היא יודעת את המשמעות האמיתית של מה שכתבה.
כשהיא תקום,
היא תכבה את האור על השולחן,
תפתח את התריסים,
תביא לכול האור להיכנס,
תתישב ליד השולחן,
ותכתוב את המשפט שהיא התכוונה אליו,
"אני תמיד אחייך,
וגם מחר אחייך,
כי שום דבר לעולם,
לא יוריד אותי למטה"
טוב,
אז בעצם למה שהתכוונתי אליו הוא;
שאסור לכולם להוריד אותנו מטה,
אסור "לרוע" לגרום לנו לבכות.
כי זה בעצם מה שהוא רוצה.
הוא רוצה שנוותר,
הוא רוצה שנבכה,
הוא רוצה שניכנס לדיכאון,
אבל אסור להרשות לזה.
אחרי כול הבכי, הדיכאון, העצב,
מגיעה לנו תקופה, אפילו הכי קטנה
של שמחה.
אז זה בעצם מה שרציתי להגיד,
כי הרי בכול פוסט אני רוצה להעביר משהו.
ולדעתי השגתי את מה שרציתי.
אז כנראה הימים היחידים שאני יכולה לעדכן,
הם יום שישי ושבת.
אני ממש מצטערת,
אבל בכול הימים האחרים אין לי אפילו זמן לנשום.
*גיטרה- פעם בשבוע
*מחשבים- פעמים בשבוע
*קבוצת מחניים- בזמן הלימודים
*אקולוגיה- פעם בבוע
*ואמנות- בזמן הפנוי.
ובאמת אין לי זמן לנשום.
כי האמת שאין לי עם מי לדבר על זה.
אחותי רק אומרת "אמרתי לך"
אימא שלי אומרת, "תחשבי בעצמך"
אני ואבא שלי לא ביחסים טובים.
ואחי קטן מדי.
אז אני מדברת אל עצמי.
אבל עם הייתי כיולה לפתור את הבעיה,
לא הייתה לי בעיה.
אז אולי פה אני אנסה לספר על הבעיה שלי.
טוב, אז אני לא ילדה שמוותרת.
ועד שאני לא נופלת או קורסת אני לא אוותר.
אני יודעת שיש לי יותר מדי דברים על הראש,
ובקרוב מאוד הם יפלו לי.
כמו ערמה של ספרים,
שאתה שם כול פעם עוד ועוד,
באיזשהו שלב זה יפול,
באיזה שלב אתה לא יודע.
אבל מה שכן, זה יפול בוודאות.
טוב,
אז להתראות עד לפעם באה חברים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
