Nickleback - Savin Me
קליפ ושיר מדהימים.
אני יודעת שזמן רב לא הייתי כאן.
ואני יודעת שכול פעם אני מתרצת,
אני יודעת שאני צריכה להיכנס לפה.
וכשאני כותבת אני מרגישה יותר טוב.
אני לא תירוץ הפעם.
כי אני לא יודעת למה לא נכנסתי לפה הרבה זמן.
פשוט אין לי.
סליחה.
מכונית עוצרת ליד הגשר אשר משקיף לנהר שמתחת.
הגשר גבוה כול כך, נותן לך תחושת בדידות.
דלת המכונית נפתחת ואדם יוצא ממנה.
האורות של העיר נראים במרחק,
אנשים מדברים, צפירות מכוניות, המולה.
האדם מתקרב לקצה הגשר ומסתכל למטה,
תחושת פחד עברה בקרביו.
הוא עצם את עיניו,
חוזר שוב על הסיבות.
הוא ניסה להתגבר על הכול,
הוא ניסה להמשיך.
הוא שם חומה בינו לבין העולם,
הוא לא רצה שינחמו אותו, הוא לא רצה שיספרו לו.
הוא לא רצה שיגידו ש"הכול בסדר".
כי זה לא היה ככה, זה היה ההפך המוחלט.
הוא פרש את ידיו.
בעבודה שלחו אותו לפסיכולוג,
הוא פשוט ישב על הספה ושתק,
הפסיכולוג שאל והוא ענה.
זאת הייתה השגרה שלו.
הוא התקדם צעד אחד.
אהובתו גרה איתו,
הם היו מאושרים,
אבל היא התחילה להתנהג מוזר,
משקרת, נעלמת ללילות שלמים.
הוא ניסה לדבר איתה,
אבל היא עזבה אותו, לקחה את דבריה ויצאה.
הוא התקדם צעד נוסף.
עקלו את ביתו,
חיות המחמד שלו מתו אחת אחרי השנייה.
הוא הפסיק לחייך,
משפחתו רק התרחקה ממנו יותר ויותר.
הוא לא יכול להמשיך ככה יותר.
הוא עמד לקפוץ.
צפירת מכונית הגיעה מאחוריו,
אישה יצאה במהירות, שמלתה האדומה זזה לרוח,
"אל תעשה את זה, זה לא שווה" היא צעקה לעברו.
הוא הסתובב, והביט בה, יופייה השתקף מיידית.
"את לא מכירה אותי, את לא יודעת מה עבר עלי,
תיכנסי למכונית ותחזרי לחיים שלך" הוא אמר לעברה.
האישה שתקה לכמה רגעים,
"אני אמילי, אני גרה לא רחוק מפה.
התגרשתי, יש לי חתול וכלב בבית.
אני בת 25, ואני עובדת כמלצרית" היא אמרה לעברו.
הוא הביט בה מנסה להבין את המשמעות.
"עכשיו אני חלק מחייך, אתה מכיר אותי, בבקשה תתרחק מהקצה"
הוא הסתובב והלך לעבר מכוניתה, הביט בה לרגע, "תודה".
מדי פעם יוצא לי קטע כזה.
שאני פשוט אוהבת אותו, שאני רוצה להמשיך אותו.
שאני מרגישה שלא סיימתי את זה כמו שצריך.
אבל אני חושבת שזה בסדר, אני חושבת שזה מספיק.
מה שניסיתי להגיד פה, זה שאל תוותרו.
אל תעשו משהו שבסוף תתחרטו עליו,
שברגע האחרון תגידו שלא ניסיתם הכול.
אני מבקשת ממכם תנסו, עם תפלו תנסו שנית.
תמיד יש שני דרכים לעשות משהו,
תמיד יש את הרע והטוב.
תמיד יש את התקופה הרעה, והתקופה הטובה.
והיא תמיד תגיע.
מדי פעם יהיה רגע שתגידו "שסיימתם".
שאתם לא ממשיכים יותר.
אתם צריכים להתגבר על הרגע הזה.
אתם חייבים להגיד "שכן, אני יכול".
יש אנשים שאוהבים אתכם,
ומה יקרה עם הם יאבדו אתכם?
מה יקרה עם אתם תאבדו את עצמכם?
פשוט אל תוותרו!
לקחתי את כול ההצעות שלכם.
וזה עוזר לי!
אני מתחילה לחייך יותר, אני תחילה לצחוק יותר.
אני מתחילה לדבר יותר, להשתתף יותר.
אני לא יודעת מה אני יכולה להגיד עוד.
פשוט תודה.
בכול פעם אני כותבת אותו משפט.
בכול פעם אני חוזרת על אותו הדבר.
אני עושה זאת לעצמי,
כדי שאזכור.
"אני אכנס יותר"
אוהבת את כולכם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
