מקום המסתור

cat stevens- into white

מחיאות כפיים נשמעות מאחורי הוילון האדום.

היא נושמת ונושפת, "את מוכנה?" שאל אותה הבמאי, היא הנהנה בחיוך.

סידרה את כובע הנוצות שלה, ואת השמלה הכחולה הנדמה שנשפכה על גופה הדקיק והחיוור.

..

היא זכרה שמאז שהייתה ילדה קטנה רצתה להופיע על במה, לרקוד, לשיר, לשחק.

כשהייתה בת 9, אביה נתן לה ליום הולדתה במה קטנה שהוא בנה, עם וילונות אדומים, ורצפה מעץ.  היא הייתה מושיבה את כול האורחים על הכיסאות מעץ בגינה, ומשחקת את התפקיד באופן מושלם.

..

 היא נעלה את נעלי העקב האדומות, סידרה את שערה השחור כלילה. והביטה קדימה. "ההצגה החדשה בעיר, קבלו בבקשה את אלנה", היא חייכה, והווילונות האדומים נפתחו.

..

כשהיא התבגרה, היא עזבה את ביתה וניסתה את מזלה בעיר הגדולה.

 בתחילה לא היה קל כול כך, לא היה מקובל שנשים ישחקו, אז היא עבדה כעוזרת של שחקנים זכרים רבים. היו כאלו הבטיחו לה דברים עם רק תישאר לעבוד בשבילם, אבל בסוף הם לא עשו כלום. היו כאלו שניצלו את תמימותה, והיא גילתה איך זה לשבת בחדר קטן ולבכות לבד, להיות בודד. היו כאלו שכבר מההתחלה התייחסו אליה בזלזול, והיא התפטרה ימים אחדים לפני תחילת העבודה. והיו כאלו היו נחמדים, הם היו מעטים מאוד, הם היו נותנים לה לראות את החזרות שלהם, היו נותנים לה הצעות, ורעיונות איך לשחק באופן אמיתי, איך לבכות, איך לכעוס, איך לשמוח, איך לשנוא, ואיך לאהוב.

.. 

היא עמדה במרכז הבמה, אורות התיאטרון מאירים את פניה העדינות שהיו מאופרות באופן עדין, היא הסתכלה על הפנים הרבים, שמעה את מחיאות הכפיים שלהם אשר נתנו לה רק עוד סיבה לשחק. "אדוני, העם אתה נמצא כאן?, שמעתי שקראת בשמי" היא אמרה.

.. 

רק פעם אחת היא התאהבה בשחקן שהיא עבדה בשבילו, הוא התייחס אליה כמו גבירה, הזמין אותה לשתות כוסות תה, הזמין אותה לרקוד כשחזר מהצגה טובה, נתן לה עצות. היא אמרה לו שהיא התאהבה בו, והוא רק חייך והזמין אות לריקוד, זה היה לילה קסום בשבילה. היא התאהבה בו אפילו יותר. אך זה לא החזיק הרבה זמן, הוא עזב אותה בשביל לנסוע לצרפת להצגה עם פונטינציאל גדול. והוא השאיר אותה לבד, שבורה.

..

היא שיחקה עם כול נשמתה, כול מערכה שעברה היא הלכה למאחורי הקלעים והחליפה במהירות לתלבושת האחרת, משחזרת את המשפטים ואת התפקיד בראשה במהירות, הוילון האדום נפתח שנית והיא יוצאת למערכה הבאה.

..

חודשים רבים אחרי שהאחד שהיא התאהבה בו עזב, היא מצאה פונדק קטן, שלא היה כול כך מפורסם, היא ניסתה את מזלה, ויצרה מחזה שרבים הגיעו לראותו. בערב אחד, כאשר היא שיחקה את התפקיד הראשי, הגיע הבמאי וביקש ממנה לשחק בהצגתו. היא הסכימה כמובן.

.. 

מערכה השלישית נגמרה, והיא רצה לעבר מאחוריי הקלעים, מחליפה לכותנת הלבנה, ומפזרת את שיערה השחור, מיטה ניצבת על הבמה, והוילון האדום נפתח שנית, "סצנת המוות" שלה הגיעה, הסצינה היחידה שהיא אהבה מכול.

הבמאי סיפר לה על הסצנה ביום הראשון לחזרות; שיבוא הגנב ויחנוק אותה בכרית, והיא צריכה להביא לו לעשות את זה, היא צריכה לתת לו להרוג אותה תוך שניות, בלי מאבק.

היא לא האמינה בזה. אדם אמיתי היה נאבק ברוצחו, הוא לא היה מוותר כול כך מהר, הוא היה מנסה להילחם, הוא היה מנסה להחזיר לרוצחו.

כמו שהיא עשתה לאלו שזילזלו בה.

 היא עכשיו עומדת על הבמה, אנשים מוחאים כפיים להצגה המדהימה, ואז הווילון האדום נופל בפעם האחרונה לערב הזה. והיא צוחקת. "הצגה מדהימה אלנה, מעכשיו סצנת המוות תשתנה" אמר הבמאי הולך משם עם התסריט.

אלנה חייכה, ולבשה את מעילה. ערב נוסף של ההצגה, והחלום שלה סוף סוף מתגשם.

טוב, אז עם קראתם עד הסוף, אתם גדולים!

זה פשוט משהו שעלה לי תוך רגע, האמת שזמן רב רציתי לכתוב משהו כזה.

כי אני דיי אוהבת שחקנים ורק מסיבה אחת:

הם יכולים לשים על עצמם מסכה אחרת, תפקיד, אבל הם יודעים איך לחזור להיות הם עצמם.

וזה משהו שהיא רוצה.

כי עם אני שמה מסכה על עצמי אני לא אוכל להוריד אותה.

אני פשוט לא יודעת איך להוריד אותה.

אני לא יודעת איך לחזור להיות עצמי.

אבל זה כנראה משהו שאני חייבת ללמוד איך לעשות.

להיות פשוט אני עצמי.

לא ממזמן הייתי בת"א.

ויש חנות אחת בדיזינגוף, "יער הפיות"

שהיא פשוט מדהימה. הם מוכרים שם סוכריות עם פתקים עליהם.

אתה מבקש משאלה ומוציא סוכרייה אחת, ועליה הפתק.

יצא לי פתק פשוט מקסים:

"אף אחד לא אמר שכעס,עצב, תיסכול, אכזבה, חוסר ביטחון

קנאה, עלבון, בושה ועוד כאלו,

הם רגשות שליליים,, כל עוד הם נכונים והם חלק מאיתנו,

נלך איתם כמו גיבורים, נהייה איתם,

הם גם רגשול לכול דבר, הבה ניתן להם מקום, נודה להם, אפילו נתגאה בהם,

נפתח אותם, גם הם חלק מאיתנו ואותם אין להדחיק".

זה בעצם אומר, לדעתי, שיגיעו תקופות רעות.

של דיכאון, עצב, כעס.

אבל זה לא רע, כן זה מגיע, אבל זה חלק ממך.

אתה לא תוכל לשנות את זה לעולם, תמיד יגיעו התקופות האלו.

אתה צריך לקבל את זה, ואולי ככה תוכל להיות מאושר.

ואז תוכל לדעת שכן זה קורה, אבל זה אתה.

אני חייבת לעשות את זה גם.

אז לקחתי את התזכיר הזה גם לעצמי.

אמרתי שהיכנס יותר.

וזה סוף סוף יוצא לי.

ואני כול כך מאושרת.

אז אני מקווה שתקראו, ותהנו.

אוהבת את כולכם. 3>

אלביס פרסלי מנגן ברחובות ת"א.