מקום המסתור

Peter Kater-Solaris

זמן רב כול כך, אפילו יותר מדי זמן עבר מאז נכנסתי לפה.

ניסיתי לשבת ליד המחשב ולנסות לכתוב משהו,

אך כלום לא קרה, ידי לא זזו, וראשי לא חשב.

פשוט התנתקתי מהכול בשבועיים שעברו.

אני לא יודעת איפה הייתי,

אני לא יודעת היכן ביליתי את זמני.

וכאשר הייתי בבית הספר, נראה שפשוט העברתי את הזמן מבלי להסתכל.

אז אפשר להגיד שתוך זמן קצר התייאשתי על הכתיבה, אבל זאת הייתה הטעות.

אני צריכה את הכתיבה,

אני חייבת אותה.

לפחות ככה אני יכולה להראות מי אני מבלי העמדת פנים,

ככה אני יכולה להגיד מה אני מרגישה מבלי להחביא את רגשותיי.

ככה אני יכולה להגיד את דעותיי מבלי להישפט.

אני צריכה את הכתיבה יותר מכול.

אני חייבת אותה.

אני יושבת בכיתה, מנסה להתרכז,

דף נייר ועיפרון בידי, אך היד לא זזה, הפה לא אומר את המילים.

עיניי מתנתקות מהדף ועוברות לעבר החלון.

שום דבר לא עובר בראשי,

שום דבר לא נמצא בתוכי.

אני צריכה את הכתיבה לפחות לכמה רגעים.

אני חייבת אותה.
הכתיבה נותנת לי הזדמנות להשתחרר, כמו שאומרת לי:

"כתבי אותי, ואהיה שייכת לך".

ואז כשהשיר, הקטע, הסיפור מוכנים הם שייכים לי.

אני יכולה לעשות איתם כרצוני.

הכתיבה נותנת לי להיות אני.

ולא אף אחד אחר.

מבלי המסכות, ללא התחפושות, ללא המבטים העגומים.

אני צריכה, אני חייבת כתיבה.

כי זאת אני.

אני יודעת שללא טעם אבקש סליחה, אגיד שאני אכנס יותר.

אגיד שאכתוב יותר.

אבל רק פעמים אחדות מגיעה אלי ההשראה.

היא מתגנבת לראשי, ונשארת שם לרגעים ספורים כדי שאוכל לקלוט ממנה קמצוץ.

אבל אני מבקשת ממכם, קוראיי.

אל תוותרו עלי, יגיע רגע שבכול יום אכתוב משהו, בכול יום יהיה סיפור,

בכול יום תהיה המנגינה, בכול יום יהיה קטע, בכול יום יהיה שיר.

תישארו פה, תיכנסו מדי פעם, אתם אפילו לא חייבים להגיב.

אז עכשיו ללא המילים הגבוהות.

עברתי הרבה בזמן האחרון, דיכאון, שמחה, עצב, אושר.

וזה עייף אותי.

אבל עוד מעט יגיע החופש מהכול.

כי אני נוסעת לאילת לשבוע ולאחר מכן לשוויץ לעשרה ימים.

רק בשביל לנוח.

**

אז הגיע גם עיצוב חדש,

בשביל לפתוח תקופה של חופש.

תקופה שכול אחד יכול להיות הוא עצמו,

לא להתבייש בעצמו, להוריד את המסכה ולזרוק אותה לפח.

לסדר את שערו, להסתכל במראה ולחייך.

כן, כול אחד צריך לקבל את עצמו,

כול אחד חייב לאהוב את עצמו.

יגיעו תקופות שתשנא את עצמך,

יגיעו תקופות שתרצה לגמור עם זה ודי.

יגיעו תקופות שלא תראה את המרחק.

אבל אתה חייב לזכור שיגעו תקופות של אושר,

יגיעו תקופות שלא תצטרך את המשקפת כדי לראות את המרחק,

שיגיעו תקופות שכל מי שסביבך יחבק אותה,

שיגיעו תקופות שתסתכל במראתך ותחייך חיוך שהוא באמת מאושר.

כן, תגיע תקופה.

אז אל תשנא את עצמך, כי תדע שאתה אדם מקסים.

עכישו אני נינוחה, עברתי את מה שרציתי.

אמרתי את מה חשקתי בו.

ואני מרגישה רגועה.