מקום המסתור

 The Lord of the Rings - Evenstar

האדם הזקן שוכב במיטתו בבית החולים, המכשירים סביבו מצפצפים בקולי קולות, ושקית הנוזל תלויה מהעמוד שהיה לידו.

הוא לא היה בטוח מה היה בתוך, אמרו לו שזה יעזור לו, אבל הוא ידע שכבר שום דבר לא יעשה אותו לבריא.

הרופא נכנס מוקדם יותר, עמד בשקט לכמה דקות ואמר את המילים שהוא פחד לשמוע יותר מכול: "אנו לא יכולים לעשות כלום" .

פה ליבו נשבר.

הוא יכול היה לשמוע את ליבו מתמומס, מתרסק, נקרע. מחשבות מוזרות רצות בראשו.

מנסה להחליט מה הוא צריך לעשות קודם, לשכב על המיטה ולפרוץ בבכי חרישי, או לבקש מהרופא לזמן את משפחתו.

בחירות אפילו עכשיו הוא צריך לקבל.

דמעות קטנות ירדו מעיניו. הוא מחה אותן ביד עייפה.

ואז הרופא הנהן, "אני הודיע למשפחתך להגיע לכאן. אני מצטער" אמר ויצא בשקט מהחדר משאיר שתיקה, ופחד.

הוא לא רצה ללכת, הוא פחד.

הרי מה יקרה לו כשהמכונה תראה רק קו ישר, מה יקרה כשליבו יאכזב אותו.

הוא עצם לרגע את עיניו, ונרדם לכמה שעות לשנה ענוגה.

כשהזקן התעורר לידו ישבה ביתו האהובה, עם עיניה סגורות, וידה על ידו.

הוא חייך לרגע וליטף את ידה. הדבר היחיד שנשאר לו, הדבר היחד שרק בשבילו הוא היה רוצה להישאר חי.

היא הייתה חשובה לו, ולא משנה כמה דעותיהם היו חלוקות, ולא משנה מה הם אמרו אחד לשני ואחר כך התחרטו.

הוא אהב אותה, והוא קיווה שהיא יודעת זאת.

הוא הסתכל מבעד לחלון לימינו, הגשם התחיל לטפטף בשקט על החלון.

הוא זכר את הגשם הראשון שלו, את השלג הראשון שלו, הוא זכר כול רגע ורגע בחייו ומאז שהרופא הודיע הוא הריץ את הזכרונות בראשו.

לא רוצה לפספס אפילו אחת.

הוא זכר כול אדם שאמר לו אי פעם שהוא אוהב אותו.

הוא זכר כול רגע שהוא פרץ בצחוק היסטרי.

וכול פעם שבכה בזרועות מישהו או לבד.

היו לו חיים.

היו לו אהבות, בהתחלה הוא פחד ללכת. הוא לא רצה לעזוב את היד שתמכה בו.

הוא לא רצה לעשות את הצעדים האחרונים ובשביל ללכת לבד.

כן, הוא אהב את כולם, הוא אהב להיות במקום שבו הוא נמצא עכשיו ברגע זה.

קרוב לביתו, היא מחזיקה את ידו. והוא מלטף אותה. אחרי כול הכעס, פתאום מגיעה השלווה הזאת.

אבל הוא לא ידע מה יש אחרי, הרי הוא לא אדם של הרפתקאות, הוא לא אדם של לעזוב וללכת.

הזקן הרים נייר ועט מהשידה לידו התחיל לרשום לביתו היקרה, את כול הדברים שהוא משאיר לה, מסקנות מחייו, עצות.

הדבר היחיד שנשאר לו לעשות היה לחתום על המכתב.

"באהבה" , "בברכות" , "ממני" , "אביך" . שום דבר מזה לא נראה מתאים לרגע זה.

אף ברכה לא התאימה לזה. הוא נשאר מסתכל על הדלת מולו, וחייך. חתם בשקט והניח על השולחן, נתן נשיקה לביתו במצח שעדיין ישנה.

הוא לא פחד יותר, הוא מוכן לשחרר את היד. הוא עצם את עיניו ונרדם לשינה האחרונה.

"אבא?" הבת קמה לשמע הצפצופים, הזקן נפטר והיא ידעה זאת.

היא הרגישה את ידו מחליקה משלה, והיא פרצה בבכי.

היא לקחה את המכתב ששכב לידה וקראה בו, בזמן שהרופאים הגיעו לחדר.

"אני מצטער שאי פעם צעקתי עליך.

אבל הכול השתלם, הרי את פה עכשיו.

הדבר היחיד שאני מבקש ממך, בתי היפיפיה,

אל תשכחי אותי. תשמרי אותי ליד לבך"

הרעיון לכתוב את זה עלה לי לא מזמן,

פשוט רציתי לכתוב אותו נכון. רציתי לכותב אותו אמיתי.

רציתי שתראו את האדם הזה ותנחמו אותו.

זה אף פעם לא קרה לי שהייתי ליד אדם כזה.

אפילו כשביקרתי את סבי בבית החולים לא נתנו לי להיכנס לחדרו.

הייתי צריכה לשבת במסדרון על ספסל ולראות את הרופאים רצים לצדדים.

הלוואי שהייתי בחדר כשהוא נפטר, להגיד פעם אחרונה להתראות.

אבל אי אפשר לשנות, נכון?

אז קנינו מחשב חדש, דווקא בזול.

ועכשיו אני אוכל לעדכן פעמיים בשבוע.

מקווה שזה יצליח לי.

למען האמת ממש התגעגעתי להיכנס לפה.

לרשום ולהשתחרר, זמן רב לא עשיתי את זה.

אני שמחה שאני יכולה לחזור לזה.

אז תודה לכם,

ואני מקווה שתמשיכו להיכנס לפה.

אוהבת. המון. באמת.