מקום המסתור

michel buble- you and I

 

אז היום יום הולדתי. מזל טוב לעצמי ולכול מי שחוגג היום.

ובנוסף לזה החופש והשנה נגמרו לפני שבועיים. ועכשיו סוף סוף יש לי זמן לחשוב.

אחרי החופשה הייתי מפוזרת, ונראה היה שאני לא מצליחה לחזור למציאות של עכשיו.

כי כשהייתי שם זה נראה כמו חלום, כמו הרפתקאה אחת גדולה.

ובאמת שלא רציתי שהיא תיגמר, התחברתי לאנשים שם.

ושאני בטוחה שיהפכו להיות חלק מחיי תוך זמן קצר.

 עכשיו הסביר בקצרה, 3 הבנים שאיתי בתמונה הם המדריך שלי, ועוד 2 שהם מהחוג שלי למחשבים.

כשנחתנו בישראל אמרתי לי בראש שכול מה שהיה לפני הטיסה ישתנה, שמעכשיו שום דבר לא יחזור לקדמותו.

אז התגלה שהמדריך שלי עוזב שנה הבאה, נחמד נכון.

הוא עשה לנו שיעור אחרון עם מזרונים וסיפר לנו שהוא והמדריך השני שלנו עוזבים, והתחלתי לבכות.

איזו ילדה מטופשת אני, בוכה. ומאז המצב רוח שלי קצת למטה אבל אני שמה את המסכה של "הכול בסדר"

וצוחקת. ומחייכת. אבל בפנים אני רוצה לבכות. כי השנה הזאת הייתה מדהימה.

הכרתי כול כך הרבה אנשים, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה. נסעתי לכול כך הרבה מקומות.

חוויתי כול כך הרבה. ועכשיו אנשים עוזבים אותי, 2 המדריכים, חברתי הטובה ביותר, ואני בטוחה שעוד מישהו

מתכנן לספר לי שהוא הולך.

כן, איזה יום הולדת שמח ומאושר יש לי.

 

 

  ההרים עומדים במרחק, ועליהם השלג שוכב ומפשיר ונותן לנחלים ולמפלים לזרום למטה על העמקים הירוקים. בתים מעץ עומדים בכל גבעה, ופרחים בשלל צבעים צומחים בכל מקום. גשרים הנותנים למים מתחת לזרום, ולברווזים לשחות. כלבים רצים בשדות וילדים קטנים משחקים בגני השעשועים.  לא היית חולם בחלומות הכי ורודים שלך על מקום כזה. לא היית חושב על מקומות כאלו. חשבת שהם לא קיימים, חשבת שיש רק עשן, גניבה, רצח, פחד. אבל אז הגעת למקום הזה.

למקום שבו המילים האלו לא היו קיימים, שהאנשים הלכו בין הגבעות בלי לפחד.

אתה לא היית חולם על מקום כזה, אפילו בחלומות הכי ורודים שלך. לא היית חושב על זה בכלל.

לא ידעת איך להתמודד עם זה, לא ידעת איך להתמודד עם השוני, לא ידעת איך לקבל את זה בברכה. לא רצית לדעת שיש דבר כזה, שבמקום שאתה גר זה גרוע עד כדי כך.

אתה אהבת את המקום ממנו באמת, הוא היה ביתך. ולא חשבת שאתה חיי שם באזור מלחמה.

במקום הזה בכלל לא היה צבא. ואתה, אתה הרמת גבה. ושאלת שאלות.

אתה לא היית חולם על מקום כזה אפילו בחלומות הכי ורודים שלך, לא היית חושב על כך בכלל.

הגעת לשם ואמרו לך תנוח, אתה לא צריך לעשות כלום. ושוב הרמת גבה, לא מבין את הפקודה החדשה שנתנו לך.

בבית תמיד פקדו עליך להיזהר, תשמור על עצמך ועל אחיך, אל תסכן את עצמך, תחזור אחרי.

ועכשיו זה. תנוח, תרגיש בנוח, תישן, אל תדאג.

אתה רגיל לפחד, אתה רגיל להסתכל לצדדים, כן, זה משהו בראש שאומר לך שזה לא נכון, שכול השקט הזה והרוגע הם סתם אשליה. ואתה לא מאמין.

אתה לא היית חולם על מקום כזה אפילו בחלומות הכי ורודים שלך, לא היית חושב על כך בכלל.

אמרת שהמקום הזה פשוט יבש, ששום דבר לא קורה, ואתה לא יכול להבין שאתה במקום טוב יותר.

אבל אז מגיע היום שאתה צריך להיפרד, עולה למטוס. וחוזר לביתך. לפקודות הישנות.

אותה סוף סוף מבין שיש מקום יותר טוב מזה, ושמגיע לך להיות שם.

ועכשיו אתה חולם על המקומות המרוחקים מלאים בנחלים ובגשרים, החלומות הכי ורודים.

ובחדר שלך על הקיר הלבן תלויה תמונה במסגרת מעץ, מראה את המקום הטוב הזה, המקום השליו. המקום שעליו לעולם לא תוכל לחשוב.

 

 

תיקנתי סוף סוף את המסנג'ר שלי, אז עם מישהו רוצה לדבר, להחליף כמה מילים.

זה האיימיל והמסנג'ר שלי. 

אז האמת שאין לי יותר מה לספר.  המצב רוח שלי לא ישתפר בזמן הקרוב, וכנראה אני מתחילה לחזור למציאות של עכשיו. אני מנסה בכל כוחי להישאר שם, בשוויץ. לזכור כול דבר קטן.

כול חוויה ראשונה שהייתה לי שם, כול אדם ואדם שראיתי.

ואז אני חוזרת למציאות, לישראל.

וגם פה אני מנסה לזכור כמה שיותר אנשים שהכרתי.

אתכם האנשים שדרך המחשב, שמדהימים אותי.

את האנשים מביה"ס.

את האנשים מהחוג.

וזה יותר מדי, אני מרגישה כבר את כול הלחץ, וזה החופש. אני הרי אמורה לנוח.

 

 אז הנה הטיפ הכי גדול שאי פעם תקבלו בחופש הזה:

"תנוחו, תשכחו את הכול ותנסו להינות מכל רגע שמגיע אליכם.

תקבלו אותו בברכה, ותתנו לו להיצטרף לחיים שלכם.

כשחופש יגמר תזכרו את כול מה שקרה בו, את כול החוויות,

את כול הדברים המהנים שעשיתם ואל תבזבזו את הזמן בלהצטער ולהתחרט

על דברים טיפשיים שעשיתם."

 

שיהיה לכם שבוע מקסים.