Jason Mraz - I'm Yours
טוב, אז הסיפור הוא ארוך.
אתם כנראה שאלתם את עצמכם לאן היא נעלמה.
אז לא נעלמתי פשוט לא הייתי פה,
יצאתי למחנה מדהים שקוראים לו "Ecamp" ונהנתי באופן יוצא מן הכלל.
אבל אני מאושרת שכתבתם תגובה שכתוב שם איפה את. זה העלה חיוך על פני.
אז תודה לכול מי שדאג,
המחנה היה חוויה מדהימה ופעם אחת בחיים.
מחנה Ecamp הוא מחנה טכנולוגי אשר מתנהל שבועיים באלוני יצחק (שמורת טבע) באנגלית. במחנה הזה לומדים בסדנאות,
מכירים אנשים מכול העולם, מכירים את המדריכים, נהנים בקונסולות.
אני אף פעם לא הרגשתי כול כך טוב. המקום הזה העלה לי את מצב הרוח פי 100.
ביום האחרון כשהיינו צריכים להיפרד מהמדריכים והילדים, התחלתי לבכות. לא ידעתי שאפשר להתחבר למישהו בתוך שבוע.
המדריכים הם פשוט האנשים הכי מדהימים ומיוחדים שיש. הילדים מגניבים, היו כאלה מארצות הברית, מקניה, צרפת, שוודיה.
וכמובן הסדנאות, אני לקחתי: רובוטיקה, פוטושופ, ופלאש.
המקום הזה פשוט מקסים ומיוחד. ולא נדמה לי שאני אשכח אותו לעולם!! ולא נדמה לי שאני אתגבר אי פעם על העזיבה משם.
בכל יום הוא היה יושב שם, האדם עם המעיל הגדול.
למה הוא לא הולך משם?
אין לו משפחה, בית, מקום ללכת אליו?
הוא תמיד ישב בספסל הזה בפארק ולא זז ממנו.
עיתון שוכב לידו, ומקטרת ביד האחרת.
והמעיל השחור שלו מכסה את גופו.
והזקן הלבן הזה נופל לו על המעיל.
ואני תמיד עברתי שם בבוקר, בצהריים, ובערב.
ולא משנה באיזו שעה הגעתי לשם הוא כבר ישב בספסל.
תמיד רציתי לדעת עם הוא בכלל קם מהספסל הזה.
כול הילדים בשכונה שלי ידעו שהספסל האחרון בפארק שייך לזקן הזה,
ושאסור להתקרב אליו.
פעם אחת, ילד אחד הלך והתיישב שם וכאשר הזקן הגיע; הוא צעק עליו,
מאז הילד לא התקרב אפילו לפארק מפחד שהזקן יקום מהספסל.
אבל אני לא חושב שהסיפור הזה נכון, הזקן הזה לא נראה כמישהו מאיים,
הוא לא יכול לפגוע בזבוב.
אז החלטתי ביום אחד ללכת לפארק לבד בלי אימא ואבא,
והתייצבתי מול הזקן ופשוט התסכלתי עליו.
לרגע אחד הזקן התעלם אבל אז הוא הסתובב לעברי וחייך.
"אני יכול לשבת כאן?" שאלתי אותו בשקט,
הוא חייך והנהן נמרצות.
נדמה היה שהוא מחכה למישהו שיגיע וירצה לשבת איתו.
העיניים שלו נצנצו, והחיוך לא ירד מפניו.
הקול שלו היה מאוד נמוך, וכל פעם הוא גירד בזקנו.
כשסיימנו את השיחה שלנו הלילה כבר ירד, אז הוא אסף את המקטרת, את העיתון
אמר תודה על השיחה ואמר לילה טוב והלך מהספסל שלו בפארק.
בימים הבאים לא ראיתי את הזקן יותר, נראה היה שהוא לא יחזור לספסל שלו.
נמדה לי שבאותו לילה, כשניהלנו את השיחה שלנו, הוא השיג את מה שרצה.
כול הימים האלו שהוא ישב בפארק על הספסל היחד הזה שהפך להיות שלו,
הוא חיכה לאדם היחיד שיבוא, ישב לידו וידבר איתו.
והוא לא וויתר, הוא המשיך אחרי מה שהוא רצה להשיג.
עכשיו יש אדם חדש על הספסל האחרון בפארק, יושב עם עיתון ומקטרת בידו.
אני.
המטרה נותנת משמעות לחיים.
לא תמיד נועדה מטרה להיות מושגת, פעמים שהיא משמשת רק בתור משהו לכוון עליו.
נדמה לי שהמשפטים והסיפור אומרים הכול.
עם יש לך מטרה בחיים, תעשה הכול כדי להגיע אליה.
לא בדרכים הרעות ובקיצורי דרך.
תעשה את הדרך הארוכה תתנסה בהכול,
ותראה עד כמה שהספקת יפה בחיים.
זה לא איך שמתחילים זה איך מסיימים.
אז אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן.
אבל אני מקווה שלא תוותרו עלי.
אני אוהבת את כולכם.
ותודה שאתם קוראים פה.
(שוויץ)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
