מקום המסתור

קופסא שחורה שוכבת מתחת למיטתי.

קופסא שחורה המלאה בזכרונות,

היא הייתה אצלי מאז שהייתי ילדה קטנה,

קישטתי אותה בחרוזים,מדבקות, צבעים

הכול בכדי שהקופסא השחורה

שלי,

תיראה נחמדה.

בכול חודש הייתי אוספת זיכרונות,

ומאחסנת אותם בקופסא, שלי.

וסוגרת במהירות,

כדי שהזיכרונות לא יתעופפו,

כדי שלא יפרסו כנפיים

וישמיעו את סודותיי לאחרים.

הקופסא השחורה לעולם לא תהיה מלאה,

תמיד יהיה שם עוד מקום לזיכרון,

ותמיד אוכל לפתוח אותה,

ולעיין במה שהיה.

ואז אני אסגור אותה במהירות,

אקשור את הסרט,

אשים מתחת למיטתי,

ואחכה לזיכרון הבא שיגיע.

ואז אשים אותו בקופסא השחורה,

בקופסת הזיכרון.

סוף סוף הצלחתי להתיישב על המחשב.

בכול פעם שאני מחליטה לעדכן את הבלוג משהו משתבש.

כמו כול התכנונים שלי.

אבל לפחות להיום הסתדרתי עם עצמי,

אמרתי ושכנעתי את עצמי שלא משנה מה,

אני אעדכן!

וכך עשיתי.

אז כמו שאמרתי,

היה לי שבוע באמת מפרך.

אני כול סוף שבוע מתה מעייפות,

גם עם זה מהלימודים, החוגים, מהלך היום.

הכול נופל עליי ביום שישי,

כול העייפות,

הרעב,

העצבנות.

ואז אני פשוט לא קמה מהמיטה בסוף שהבוע.

כי אני פשוט מרגישה גרוע.

אבל בזמן האחרון זה לא היה ככה,

דווקא בשבוע האחרון,

הרגשתי את העייפות והעצבנות,

אבל כמובן שלא הראתי את זה לאף אחד,

כמובן ששמתי שוב את המסכה,

בשביל שלא להוציא את הכעס והתסכול על מישהו,

אז כן,

איפה שאני יכולה להוציא את הכול,

כל הכעס, העצב, השמחה, התסכול, הבכי, הצחוק

אני יכולה לעשות את זה פה או ביומן.

לפחות יש לי איפה לפרוק הכול,

ולא לסחוב את זה איתי.

^

^

כי הוא מצחיק אותי.

אז אין משהו חשוב להגיד פה בפוסט,

אין משהו שרציתי כול כך להגיד,

להביא את הדעה שלי,

לעזור למישהו,

לתת עוד חוכמת חיים.

הפוסט הזה היה בשבילי,

אפשר להגיד.

אז אולי אגיד;

שכול אחד צריך מישהו לתמיכה,

שכול אחד צריך משהו בשביל לפרוק עליו הכול,

עם זה הבלוג, היומן, הכתיבה, הציור, הצילום, השירה.

לדעתי הדבר הכי חכם זה למצוא את זה,

למצוא את מה שאתה יכול להתמך על ידיו.

אז כן,

אולי שוב הפוסט קצר.

אבל רק מזה שאתם נכנסים לפה,

מעיפים מבט,

גם אם אתם לא מגיבים,

עשה לי את היום.

עשה לי טוב,

שיש אנשים שעדיין נכנסים לפה,

או שיש אנשים שמעניין להם.
  

ניסיתי להכניס הרבה בפוסט קצר,

לנסות לפצות על הזמן שלא הייתי פה.

אז שוב,

סליחה.

הנה תמונה שצילמתי לא ממזמן.

"חיים היפים"

אירוניה, כי אני חייה בשדרות.

אחי הוא הדוגמן הכי טוב שלי.

קליפ מגניב של smash mouth 

מקום מפלט

כשאני מאויימת,

כשאני מרגישה שאני לא במקום הנכון,

כשאני מרגישה שכולם מסביבי בוהים,

כשאני לא מרגישה בטוחה,

כאני עצובה או מדוכאת.

אני אוספת את עצמי,

אומרת שיהיה בסדר,

נותנת לדמעות ליפול על הכרית,

שוטפת את פניי,

והולכת למקום המפלט שלי,

למקום המסתור שלי,

ושם אני נשארת עד אשר הסערה עוברת,

עד אשר הדמעות יפסיקו לעלות,

ועד שפניי מתייבשות.

כשמישהו פוגע בי,

מעליב אותי, נותן לי להרגיש רע.

אני מחביאה את זה בתוכי,

דוחקת את הכול,

מתרחקת מהכול.

והולכת למקום המפלט,

למקום המסתור שלי,

עד שהאדם ילך או יבקש סליחה,

עד אשר אנשום לרווחה,

עד אשר ראשי יתרוקן מהבעיות.

כי אני צריכה לפעמים להימלט,

ולהוציא הכול על משהו ולא על מישהו,

אני צריכה מקום להיתחבא.

למרות שאני לא אוהבת להימלט מבעיות,

לדעתי כול אחד צריך מחבוא כזה.

משהו שאליו הוא יוכל ללכת כשעצוב.

כשלא יצטרך להרטיב את הכרית מדמעות,

ושלא יצטרך לנגב את הנזלת בשרוול המעיל,

שלא יצטרך להוציא את כעסו על מישהו אחר.

שיוכל פשוט להיות לבד,

לנשום לאט,

לשכוח מהכול,

ולהירגע.

וככה במקום המסתור שלו הוא רגוע.

משום זה גם קראתי לבלוגי כך.

כי לפה אני הולכת כשאני רוצה להימלט,

פה אני כותבת את מה אני רוצה,

מה שאני מרגישה,

מה שאני חושבת.

כי פה אני יכולה להיתחבא.

האמת,

שכבר מתחיל להימאס עליי כול השגרה הזאת.

כול יום,

כול יום אותו הדבר.

וכול שישי אני עייפה,

ופשוט רוצה לישון ולבכות.

כי זה מה שמשחרר אותי.

הבכי,

אבל אני כול כך לא אוהבת לבכות,

זה נותן לי הרגשה של חולשה,

שאני בכיינית ותינוקת.

אבל בכול מקרה הכרית רטובה,

ובילים מיובשים של דמעות על לחיי.

כול יום,

כול יום אותו הדבר.

אני צריכה למצוא משהו לעשות,

כי אני פשוט מוצפת בדברים,

ואני לא יכולה לעזוב הכול.

איך מארגנים הכול?

איך מפסיקים לבכות?

איך מוחקים את הרגשת הרייקנות?

כשאני אדע את התשובות האלו,

חזירים יעופו.

 טוב,

אז אני מבטיחה לעצמי שאני אעדכן יותר!

באמת.

אז תחכו גם לעידכון הבא,

שאולי יגיע בעוד 3 ימים.

אוהבת את כולכם.