מקום המסתור

מנגינה מדהימה, הייתי רוצה לשתף אתכם בה.

שרשרת תלויה על צווארה,

שרשרת שהיא נשאה מאז שהייתה ילדה קטנה.

שרשרת שהייתה רק חוט בהתחלה.

אך אז, הוא, סיפר לה.

והשרשרת התחילה להתמלא.

הוא היה איתה מאז שהייתה ילדה קטנה,

הוא נתן לה את החרוז הראשון.

החרוז הראשון שעד מהרה עלה על החוט,

והפך לחרוז הראשון, לזיכרון ראשון בשרשרת.

הוא היה חשוב לה,

הוא היה האדם היחיד שהיא יכלה לחייך אליו,

הוא היה האדם היחיד שהקשיב לה,

הוא היה האדם שנתן לה את הזכרון הראשון.

הוא לימוד אותה הכול,

שינה אותה בדרך חיובית,

ועזר לה לאסוף עוד זכרונות, וחרוזים.

וכך השרשרת גדלה.

כשהיא הייתה איתו היא למדה הרבה על החיים,

והיא למדה לאהוב אותו בכול דרך,

לא יכלה לחיות בלעדיו,

וכך גם החרוזים בשרשרת.

כשהוא עזב.

היא חשבה שהיא לא תצליח לחיות,

שליבה נשבר, ושהיא לא תוכל להמשיך.

שהשרשרת נקרעה, והחרוזים התפזרו על הרצפה.

אך אז הגיע משהו אליה,

והיא חייכה.

היא לקחה חרוז כחול והשחילה אותו אל החוט,

הוא עזב, ועוד זיכרון נוסף צורף.

הרי הוא עזר לה, לאסוף עוד זיכרונות,

וחרוזים.

עוד קטע שעלה לי כשהתיישבתי לי המחשב.

בעצם למה שהתכוונתי הוא שהחיים הם כמו שרשרת,

תמיד יגיע אדם אשר יעזור לך להוסיף עוד חרוז,

וכשהוא ילך, זה לא סוף העולם,

כי תמיד יגיע משהו, מישהו, אחר.

והוא זה שיעזור לך להוסיף זיכרונות.

לשרשרת החיים.

ואז,

אתה תוכל ללבוש את השרשרת בגאווה.

ולהגיד שזה שלך.

שאלה החיים שלך. ושאלה הזיכרונות,החרוזים שלך.

אני יודעת שלא עדכנתי הרבה זמן.

כי פשוט אין לי זמן פנוי,

אני מעדכנת רק עכשיו,

אחרי שבוע עמוס.

שכנראה יחזור על עצמו במשך כול השנה.

טוב נוו..

גישה אופטימית,

גישה אופטימית.

ירד גשם.

והיה גם ברד,

הבעיה היחידה שהייתי סחוטה במים.

אבל בכיף,

כול עוד ירד גשם אני אסתובב עם מטרייה.

אני אוהבת את הגשם,

זה דבר כול כך מקסים וטהור,

אתה יכולה להסתובב בגשם והוא לא יגרום לך להרגיש רע,

אתה יכול לשתות אותו ולא יכאב לך כלום.

הוא לא מזיק.

הגשם כול כך עדין,

והריח והרוח שאחריו נותנת לי להרגיש שלווה.

אני לא יודעת מה קורה אצלי.

אני מרגישה גרוע.

כאילו שהכול חסר טעם,

כאילו שאין סיבה לקום בבוקר.

כמה נורא זה יכול להיות?

שמעתי לא מזמן שיר של מייקל בובל,

שיר שהיו שם שורות מדהימות:

איך אפשר לגרום לטיפות הגשם להפסיק לרדת?

איך אפשר לגרום לשמש להפסיק לזרוח?

איך העולם מסתובב?

איך מפסידן יכול לנצח?

*

מדהים!

הזמר הזה פשוט מוכשר.

טוב.

נגמר לו עוד עידכון.

תודה שאתם קוראים כאן.

אני רצה במסדרון הארוך והלבן.

אני יודעת שיש מישהו אחרי,

הוא רודף אותי,

והוא לא יעזוב עד שיתפוס אותי.

ואז התמונה עוברת.

אני יושבת בסלון, על ספה חומה,

אני מסתכלת על ילדה קטנה, היא נראית לי מוכרת.

משחקת עם סבא שלה.

אני ממשיכה לרוץ,

אף אחד לא בא לעזרתי,

אף אחד לא נמצא בקצה האחר,

אף אחד לא קורא בשמי, אומר לי להמשיך.

ואז התמונה משתנה שוב.

אני יושבת ליד שולחן האוכל באותו בית.

הערב כבר ירד, וארוחה נמצאת מולי.

אך הבית ריק, אותה ילדה ואותו סבא לא נמצאים שם.

אני עוצרת במסדרון הלבן והארוך,

הפעם אני מסתכלת לאחור,

הוא השיג אותי, מוקדם יותר משחשבתי.

הוא הצליח לתפוס אותי.

הזיכרון.

אני לא יכולה להיות בבית של סבתא שלי לבד.

אני באמת מפחדת להישאר שם לבד.

הייתה פעם שאחי הקטן ואחותי נכנסו לבית לשחק,

ואני נכנסתי אחריהם,

התיישבתי על הרצפה שהייתה מול חדרו,

שיחקתי במשך כמה שניות כאשר הסתכלתי הצידה,

ופשוט הייתי חייבת לצאת משם.

אני לא יודעת מה קורה איתי.

הרי הוא נפטר לפני 7 שנים,

ורק עכשיו זה משפיע עליי?

רק עכשיו אני מבינה שהוא הלך?

אני שחכתי כבר איך הקול שלו נשמע,

אני כבר שחכתי את חום החיבוק.

ואני כמעט שוחכת איך הוא נראה,

 ואז אני במהירות הולכת לראות תמונה שלו.

אני לא מבינה איך הזיכרון הזה,

חוזר אליי עכשיו.

כול כך מוקדם.

סליחה פשוט הייתי צריכה לכתוב את מה שהרגשתי במשך חודש שלם.

אז..

כן, היה לי חופש, אבל עשיתי בו עבודה סתומה שנתנו לי "כעונש" על

שלא הלכתי לטיול השנתי.

XDD

זה כול כך מפגר.

*

אז החלטתי סוף סוף לשנות עיצוב,

ולדעתי יצא בסדר.

מה דעתכם?

לא ממזמן היו זיקוקים.

אני אוהבת את הזיקוקים.

הם במלאי צבעים.

וכאשר המשפחה שומעת את הפיצוצים של הזיקוק.

כולם רצים לחלון, מסיטים את הוילון,

ומסתכלים על הזיקוקים.

זה נחמד,

כול המשפחה ביחד, צופה במשהו כול כך פשוט.

אבל אני מרגישה שכך אנחנו סוף סוף ביחד.

אבל אז,

נורה הזיקוק האחרון,

וכול שאר הזיקוקים איתו,

נמוגים,

הופכים לעשן ברחבי השמים השחורים.

ומשם הם נעלמים.

מדבר כול כך גדול, וצבעוני.

לבסוף יוצא עשן, אשר משתחרר לשמיים.

כאילו לחופש.

   שוב,

תמונות שצילמתי כשהזיקוקים נורו.

3>

ראיתי בפעם המי יודע כמה את הסרט "בנעליה".

זה סרט יפה, ויש בו הרבה קטעים יפים.

היה שם שיר מקסים שמתאים לי בדיוק ליום הזה.

שיר מאת א' א' קאמינגס.

-

"אני נושא את לבך עימי

אני נושא אותו בלבי

איני נפרד ממנו לעולם.

בכל אשר אלך את איתי. אהובתי.

וכל שנעשה אך ורק על ידי,

הוא מעשה ידיך. יקירתי.

אני חושש מן הגורל

כי את היא גורלי. מתוקתי.

אין לי צורך בעולם,

כי יפתי. את כול עולמי. שלי את.

זה הסוד הכמוס,

שאיש אינו יודע,

זה שורש השורשים.

ניצת הניצנים,

ושמי השמיים של עץ החיים.

המגבייה לצמוח יותר,

משתוכל הנשמה לייחל.

או הדעת להסתיר.

זה הפלא השומר,

על הכוכבים במסלולם,

אני נושא את ליבך,

אני נושא אותו עמי"

אני יודעת שאני אומרת,

וכותבת.

דברים מפגרים,

לפעמים גורמים לאנשים להיפגע. כי אני לא חושבת.

ואם אני בלחץ אני מוציאה הכול.

ואם אני כועסת אני מוציאה את זה על אדם אחר.

זאת הבעיה שלי.

אני פועלת מבלי לחשוב.

וזה מה שאני שונאת בעצמי.

כלום לא השתנה.

כמו תמיד.

אבל לפחות עוד מעט יש חופש.

(אני לא הולכת לטיול)

אז אני נשארת בבית למשך 5 ימים.

אני מקווה שלאלה שיש שביתה נהנים!

כול אחד צריך אדם שהוא יוכל לסמוך עליו.

אדם שיוכל להפתיע אותך עם משהו קטן.

אדם שתוכל להיות הכתף הבוכה שלו. והוא שלך.

אדם שתוכל לספר לו הכול ולא להתבייש.

אדם שתוכל להיות אתה עצמך לידו.

אבל אנשים מתבלבלים תמיד.

בין אהבה לבן זוג, לחבר אמת.

אהבה לחבר היא חזקה מכול.

כי הוא תמיד יהיה שם בשבילך,

ואתה תהיה שם תמיד בשבילו.

להביא לו נייר טואלט לנקות את הדמעות,

להביא לו שוקולדים לשפר את ההרגשה.

ולהגיד סליחה בדרך המדהימה ביותר.

אבל אנשים מתבלבלים תמיד.

בין אהבה לבן זוג, לחבר אמת.

אני חושבת שאסיים פה.

אמרתי שאני אעדכן.

וכך עשיתי.

ואני ממליצה לכול אוהבי הג'ז לשמוע למייקל בובל!!

הוא באמת זמר מקסים.

שיהיה לכם שבת שלום.

משהו שצילמתי.

לדעתי יצא יפה, אולי כדי לי לערוך את זה.

3>